גמרא
פירוש
לָא מַקְנְיָא נַפְשַׁהּ.
מִנְיָינָא דְסֵיפָא (לְמַעוֹטֵי מַאי) לְמַעוֹטֵי חֲלִיצָה כולל ניקוד ופיסוק בפרקים מובחרים באדיבות הרב דן בארי, וניקוד בשאר מסכתות באדיבות דיקטה - המרכז הישראלי לניתוח טקסטים (CC BY-NC)
גמ׳. בכסף מנ״ל ותו, הא דתנן האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה, מנלן דמיקניא בכסף, וכסף דאבוה הוא וכו׳ אביה מקבל קידושיה דכתיב את בתי נתתי לאיש הזה, ואיהי שקלה כספא.
נראה מהשו״ט דגם בההו״א הגמ׳ כבר ידעה שהאב מקבל קידושיה מהפסוק דאת בתי נתתי. ומשמע מהפסוק שהאב הוא בעצם המקדש ודעתו מהוה דעת המקנה לקידושין. וא״כ צ״ע על קושיית הגמרא מנלן דהאב זוכה בכסף דהוא מקבל בתורת קידושין, דהרי לכאורה פשיטא דהכסף הולך למי דנחשב כהמקדש, דבמקרה דידן הוי האב, ומה ההו״א דהכסף שייך להבת אע״פ דהאב הוי המקדש. וזה מה שהגמרא דחתה את ההו״א ״הכי השתא אביה מקבל קידושיה וכו׳ ואיהי שקלא כספא״, אבל עדיין צ״ע בהו״א.א גמ׳. ואימא ה״מ קטנה דלית לה יד לקבל קידושין, אבל נערה דאית לה יד לקבל קידושין, תקדיש איהי נפשה ותשקול כספא, אמר קרא בנעוריה בית אביה, כל שבח נעורים לאביה.
בענין שבח נעורים לאביה
א) פירוש הקושיא ״תקדיש איהי נפשה ותשקול כספה״
הראשונים נחלקו בפירוש קושיית הגמרא דלגבי נערה ״תקדיש איהי נפשה ותשקול כספה״. רש״י ביאר (ד״ה ואימא וד״ה אבל נערה) דהגמ׳ שואלת דלמא האב אינו יכול לקדש את בתו נערה כלל. דהרי הפסוק דאת בתי נתתי לאיש הזה אפשר לאוקים דהאב קידש אותה בקטנותה, ומה המקור דהאב יכול לקדש את בתו נערה. מאידך, התוס׳ (ד״ה וכי תימא) נקטו דהגמ׳ אינה מקשה על עצם הדין דהאב יכול לקדש בתו נערה ולקבל הכסף. אלא קושיית הגמ׳ קאי היכא דהיא קידשה את עצמה. והגמ׳ מקשה כשהיא מקדשת את עצמה למה הכסף שייך להאב, הרי יש לה יד להתקדש ולמה היא אינה זוכה בכסף.ב
ויש לבאר את תירוץ הגמרא לפי שני הפירושים. דלפי תוס׳, הגמ׳ לומדת מהדין דשבח נעורים לאביה דאפי׳ היכא דהנערה קיבלה את הקידושין לעצמה, עדיין יש גזה״כ דהאב זוכה בכסף. ולפי רש״י דהגמ׳ הקשה על עצם הדין דהאב מקדש את בתו נערה, אזי צ״ל דהגמ׳ מתרצת דמזה דיש גזה״כ דהאב זוכה בכסף מדין שבח נעורים, מוכח דהוא יכול לקדש את בתו נערה. והראיה הזאת דומה למה שכתבנו לעיל דמסברא יש קשר בין מי שיוצר את הדעת לקדש לבין מי שזוכה בכסף. דלעיל הגמרא הוכיחה מזה שהאב מקדש בתו קטנה שהוא גם זוכה בכסף, ועכשיו הגמרא מוכיחה דמזה דהאב זוכה בכסף הקידושין של בתו נערה, יש להוכיח דהוא גם יכול לקדשה.
אבל לכאורה יש להקשות על התלייה הזאת משיטת ריש לקיש לקמן (מג:). דהמשנה בגיטין (סד:) הביאה מחלוקת בין התנאים האם רק האב לבדו מקבל גט בעד בתו נערה או שגם היא מקבלת את גיטה, וז״ל נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה, אמר רבי יהודה אין שתי ידים זוכות כאחת, אלא אביה מקבל את גיטה בלבד עכ״ל. והגמ׳ בקידושין (מג:) הביאה מחלוקת ר׳ יוחנן וריש לקיש אם שיטת החכמים דהיא מקבלת את גיטה בעצמה גם נכון בקידושין, וז״ל אמר ר״ל כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין, ור׳ יוחנן אמר מחלוקת לגירושין אבל לקידושין דברי הכל אביה ולא היא, ואמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא מאי טעמיה דר׳ יוחנן אליבא דרבנן, גירושין דמכנסת עצמה לרשות אביה בין היא ובין אביה, קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה, אביה ולא היא עכ״ל. כלומר, דלפי ר׳ יוחנן אע״פ דנערה יכולה לקבל את גיטה בעצמה היא אינה יכולה להתקדש בעצמה, אבל ר״ל הקיש ביניהם ונקט דלפי החכמים כמו דנערה מקבלת את גיטה היא גם מקבלת את קידושיה.
וכל זה לגבי עצם קבלת הקידושין. אבל מסתבר דגם ריש לקיש מודה דאפי׳ היכא דהיא מקדשת את עצמה עדיין האב זוכה בכסף הקידושין, כמו רהיטת לשון המשנה בכתובות (מו:) וז״ל האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף, בשטר, ובביאה עכ״ל. ועיי״ש ברש״י דהמשנה עוסקת בין בקטנה בין בנערה. וא״כ לשון המשנה מורה דגם לפי ר״ל דהנערה מקבלת את קידושיה, אעפ״כ האב זוכה בכסף. ולפי״ז יש להקשות על פירוש רש״י בסוגיא דידן, דהיאך הגמ׳ יכולה להוכיח מהדין דשבח נעורים לאביה, כלומר דהאב זכאי בכסף קידושיה, דהוא גם יכול לקדש את בתו נערה, דהרי לפי ריש לקיש ניתן לומר דרק היא מקדשת את עצמה אלא דהאב זוכה בכסף הקידושין.
ונראה דצ״ל דסוגייתנו היא לפי שיטת ר׳ יוחנן דאין לחלק בין קבלת הקידושין לבין זכייה בכסף קידושין, אבל אה״נ דלפי ר״ל אין להוכיח מזה דהאב זוכה בכסף הקידושין דהוא גם יכול לקדש את בתו. ועוד נראה לתרץ באופן אחר, דיתכן דלפי ר״ל דאם נערה מקדשת את עצמה דהיא גם זוכה בכסף.ג והמשנה בכתובות דהאב זוכה בכסף הקידושין קאי היכא דהאב קידש אותה ולא הנערה עצמה. ויוצא דגם לפי ר״ל אין היכי תמצא דהיא מקבלת הקידושין והאב זוכה בכסף. וא״כ גם לפי ר״ל יש להוכיח מזה דהאב זוכה בכסף הקידושין מדין שבח נעורים דגם יש לו הכח לקדש את בתו נערה.
ב) גדר שבח נעורים לאביה
ויש לעיין ביסוד הדברים הנ״ל. דהרי יוצא דלפי רש״י יש להוכיח מזכיית האב בכסף הקידושין דהוא גם יכול לקדשה, אמנם לפי הביאור הראשון שביארנו לעיל ריש לקיש נקט דניתן לחלק בין הכח לקדש לבין זכיית הכסף. וצ״ב במאי קמיפלגי. ונראה לבאר דיש לחקור בגדר הדין דשבח נעורים לאביה: האם האב זוכה בכסף ישר מהנותן, או״ד הממון בעצם שייך לבת אלא דמהדין שבח נעורים הכסף עובר מהבת להאב.ד ונראה לבאר, דלפי הצד הא׳ דהאב זוכה בכסף הקידושין ישר מהמקדש, אזי שפיר מובן פירוש רש״י בסוגיא דידן דאין לחלק בין זכיית הכסף לבין הכח לקדש. דהרי אם הכסף הולך ישר מהמקדש להאב, מסתבר דהאב הוי הבעלים על מעשה הקידושין. אבל לפי הצד הב׳ דהבת זוכה בכסף והאב רק זוכה ממנה, אזי מסתבר לומר כהצד בשיטת ריש לקיש דאפשר לחלק בין קבלת הקידושין לבין הזכייה בכסף. דהרי בשלב הראשון הבת היא זו שעושה את מעשה הקידושין וגם זוכה בכסף, אלא יש עוד דין דאחרי זה הכסף עובר מהבת להאב.
ונראה דנחלקו הרמב״ם והראב״ד בזה. דהרי כתב הרמב״ם (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלי״ג) וז״ל אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בשת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה כמו שיתבאר במקומו עכ״ל. הרמב״ם נקט דתביעת הבת יכולה לחייבו בשבועה אע״פ דהאב הוא זה שזוכה בכסף. ועל הנקודה הזאת השיג הראב״ד וז״ל א״א אין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע שהתשלומין אינן שלה וכמו מנה לאבא בידך הוא ואם טען אביה אפשר שיהיה זה הדין ובדרישה איך תדע שהיה אונס עכ״ל. מבואר דהרמב״ם סובר דיש לתביעת הנערה חלות שם תביעה כדי לחייב שבועת מודה במקצת, ואילו לפי הראב״ד מכיון שהתשלומין אינן שלה אלא דאביה, אין לה חלות שם בעל דבר ואין לתביעתה חלות שם תביעה. ונראה דפליגי בחקירה הנ״ל – דלפי הראב״ד הממון הולך ישר להאב ולכן יש להאב חלות שם בעל דבר ולא היא, ולפי הרמב״ם אע״פ דהממון סוף כל סוף מגיע להאב, מכיון שעצם הממון שלה הוא אלא שעובר ממנה להאב מדין שבח נעורים, אזי יש לה חלות שם בעל דבר ותובע לחייב שבועה.ה
אבל לכאורה יש סתירה בדברי הרמב״ם אם עיקר חלות שם בעל הדבר לגבי בושת ופגם הוי האב או הבת. דהרי בהלכות נערה בתולה הנ״ל מבואר דטענת הנערה עצמה מחייבת שבועה. אך לגבי שבועת הפקדון פסק הרמב״ם (פרק ח מהלכות שבועות הל״ד) וז״ל התובע את חבירו בדבר שיש בו קנס שאינו משלם אותו על פי עצמו כמו שבארנו, ויש בו ממון שהוא משלם אותו על פי עצמו וכפר בכל דבר ונשבע הרי זה חייב משום שבועת הפקדון, כיצד תבעו ואמר לו אנסת או פתית בתי והוא אמר לא אנסתי ולא פתיתי ונשבע חייב בשבועת הפקדון, שאע״פ שאינו משלם קנס על פי עצמו אילו הודה היה משלם בשת ופגם על פי עצמו עכ״ל. הרי פסק הרמב״ם ע״פ המשנה (שבועות לו:) דתביעת האב מחייב שבועת פקדון על דמי בושת ופגם. ולכאורה, אם הבת הוי עיקר חלות שם בעל דבר, אזי היאך אפשר לומר דגם תביעת האב מחייבת שבועה.
ונראה לחלק בין החלות שם תובע בשבועת מודה במקצת לבין החלות שם תובע בשבועת הפקדון. דהרי בשבעות הפקדון חיוב השבועה מיוסד מהדין גזלה שבו, ולכן מי שסוף סוף יזכה בממון הוי חלות שם התובע על פי דין. וא״כ, אפילו אם הממון דאונס או פיתוי עובר מהבת אל האב, מכיון דהאב הוא זה דראוי לזכות בכסף והוא עומד להיות הנגזל, האב נחשב כחלות שם התובע לחייב שבועת הפקדון ולא הבת. משא״כ לגבי שבועת מודה במקצת דחלות שם תובע אינו מי שיזכה סוף סוף בממון אלא הגברא דבעצם הממון מחוייב לו. ומכיון דהרמב״ם סובר דהיכא דיש דין שבח נעורים דהבת זוכה בממון ואחרי זה עובר הכסף ממנה להאב, אזי הבת עצמה הוי הבעל דבר לגבי שבועת מודה במקצת.ו
ועל פי כל הנ״ל אפשר לחזור לשיטת הראב״ד דתביעת הבת אינה יכולה לחייבו בשבועת מודה במקצת, ולבארו באופן אחר. דיתכן דגם הראב״ד מודה להרמב״ם דהממון אינו הולך ישר להאב אלא דעיקר חיוב המאנס הוא לשלם לבת ואחרי זה הממון עובר מהבת אל האב. אך אעפ״כ אין טענת הבת מחייבת שבועה כי הראב״ד סובר שגם בשבועת הפקדון וגם בשבועת מודה במקצת חלות שם בעל דבר שייך רק למי שבמציאות יש לו הפסד ממון. ומכיון דהאב זוכה בגביית הממון אין לבת נגיעות של הפסד ממון כדי לטעון בדין ולחייב בשבועה.ז
ועיין שם בסוף דברי הראב״ד דנסתפק האם טענת האב יכול לחייב שבועה, וז״ל ואם טען אביה אפשר שיהיה זה הדין עכ״ל. ומספיקת הראב״ד לגבי תביעת האב נראה שסובר שהחיובים הם בעצם לבת, אלא שהאב גובה במציאות ומשו״ה יתכן שאין האב בעל דבר לטעון. כי הטענה של מודה במקצת צריכה להיות טענה ממי שהחיובים שלו ואילו האב שזוכה בתשלומין במקום שהחיובים עצמם הם לבת אינו בעל דבר לטעון.ח
ג) אין אדם מוריש קנס לבניו
ולכאורה יש להוכיח מהמשנה בכתובות (מא:) דתשלומי אונס ומפתה שייכים מעיקרם לבת ועוברים ממנה אל האב. דאיתא במשנה וז״ל נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסה, עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב, מת האב הרי הן של אחין, לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עכ״ל. מבואר מהמשנה דאם היא עמדה בדין אחרי מיתת האב אזי היא זוכה בתשלומין. ולכאורה דין המשנה צ״ע, דהרי אם האב היה ראוי לזכות בתשלומי אונס ומפתה ועכשיו הוא מת, מה הסברא לומר דהתשלומין עוברין אליה.
ואין לומר דכל חיוב הקנס רק מתחיל בשעת גמר דין ולכן אם האב מת לפני ההעמדה בדין הוא לא היה שייך לממון הקנס כלל. דהרי אע״פ דחיוב הקנס רק נגמר בשעת גמר דין ולכן מודה בקנס פטור, פשיטא דמעשה הביאה היא המחייב של הקנס. דהרי מבואר בגמ׳ (כתובות לו:) דאם הבועל חייב מיתה בביאתו אמרינן קים ליה בדרבה מיניה לפוטרו מהקנס. ואם המחייב של הקנס הוא אך ורק הגמר דין אזי למה חל הדין דקלב״מ בשעת מעשה הביאה. אלא מוכח מזה דחיוב מיתה וחיוב הקנס חלין בבת אחת, דהיינו בשעת מעשה הביאה. וא״כ הדרא קושיא לדוכתא, היאך הקנס עובר מהאב אל הבת אם ההעמדה בדין הוי לאחר מיתת האב.ט
ונראה דיש להוכיח מזה דבעצם הבועל חייב לה והממון רק עובר ממנה אל האב. ולכן היכא דמת האב לפני העמדה בדין, הממון נשאר אצלה והיא יכולה לגבותו בפועל. אבל יש לדחות דאפשר לבאר המשנה גם אם הממון מגיע ישר אל האב. דהרי מקור הדין דהבת גובה הקנס אם מת האב לפני ההעמדה הדין הוי גזה״כ (כתובות מג.) וז״ל דכתיב בוהתנחלתם אותם לבניכם אחריכם, אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם, מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו עכ״ל. ויתכן דהגזה״כ מלמד דיש ב׳ דינים בחיובי אונס ומפתה. דאם האב קיים בשעת העמדה בדין אזי הוא הוי הבעל דבר, אבל אם הוא מת אזי למפרע משעת מעשה הביאה אמרינן דהחיוב היה לבת עצמה. אבל זה קצת דחוק לומר דהגזה״כ מלמד דלמפרע יש לשנות מי היה עיקר המחייב.
וגם נראה דההוכחה מזכיית הבת בקנס שלה דהיא הוי עיקר הבעל דבר תלוי בעוד דיון. דהרי נחלקו הראשונים אם הדין הזה דהבת זוכה בקנס לאחר מיתת האב הוי דין מיוחד בקנס דאונס ומפתה אבל שאר קנסות אדם מוריש קנס לבניו, או״ד דהמשנה מלמדת דיש דין כללי בהלכות קנסות דהאב אינו מוריש שום קנס לבניו. ועיין בתוס׳ ב״ק (עב. ד״ה וסיפא) דהביאו שתי דיעות בזה. ויש לדייק דהרמב״ם (פ״ב מהלכות נערה בתולה הלט״ו) סובר דזה הוי דין מיוחד בקנס דאונס ומפתה דהרי הוא הביא לשון המשנה רק בהקשר של אונס ומפתה ולא הזכיר זה בשאר חיובי קנס, וז״ל מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת או עד שמת האב הרי הארבעה דברים או השלשה שלה, עמדה בדין ותבעה אותו ואחר כך בגרה או נשאת הרי הן של אב ואם מת האב אחר עמידתה בדין הרי הן של אחין שהן יורשי האב מעת שעמדה בדין זכה בהן האב עכ״ל.
ולכאורה הראייה מזה דהבת זוכה בקנסה לאחר מיתת האב דהיא הוי עיקר הבעל דבר תלוי במחלוקת הזו. דהרי אם זה דין כללי בכל קנס דאין אדם מוריש קנס לבניו אזי הביאור הוא דחיוב הקנס רק נגמר בשעת גמ״ד, אע״פ דהתחיל משעת המעשה. ומכיון דהחיוב עדיין לא נגמר אזי אין מה להוריש לבניו. וא״כ אין להוכיח דיש דין מיוחד בקנס דאונס ומפתה דעיקר חיוב הקנס הוי לבת ולא להאב. אבל לפי הרמב״ם והדעה בתוס׳ דבקנס בעלמא אדם מוריש קנס לבניו ומאידך יש דין מסויים בקנס דאונס ומפתה דהבת זוכה בהם ולא הבנים, לכאורה הביאור הוא כנ״ל, דהקנס דאונס ומפתה הוי בעצם חיובים לבת עצמה.י ולכן כשהאב מת לפני ההעמדה בדין, אזי החיוב נשאר אצלה והיא זוכה בתשלומין. והסברא הזו עולה מדברי התוס׳ בב״ק (שם) כשביארו את החילוק בין אונס ומפתה לבין שאר קנסות לפי חד דעה, וז״ל דנהי דקנס של אונס ופיתוי אין יכול להוריש בשום ענין כדקתני במתני׳ דהתם היינו משום דאותו דבר שהקנס יוצא ממנו דהיינו הבת אין יכול להורישו לבניו כדאמרינן התם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם אבל ממון דהכא שהכפל ד׳ וה׳ יוצאין ממנו דהיינו בהמה הוא מוריש לבניו לפיכך זה הקנס מוריש לבניו עכ״ל. ומשמע מדברי התוס׳ דהחיוב חל מלכתחילה לבת ומשו״ה כשמת האב הממון נשאר אצלה.כ
ד) חילוקים בזכיית האב
ביארנו לעיל דמוכח מדברי רש״י בסוגייתנו דכסף הקידושין הולך ישיר להאב. והוכחנו (לעיל אות ב׳) דלפי הרמב״ם בבושת ופגם דהממון רק מגיע אל האב דרך הבת. ובמושכל ראשון נראה דרש״י והרמב״ם פליגי בגדר הזכות האב בבתו נערה, דלפי הרמב״ם עיקר בעל דבר הוי הבת, ולפי רש״י עיקר בעל דבר הוי האב.
אבל נראה יותר דהרמב״ם חילק בין בושת ופגם לבין כסף הקידושין. דלפי הרמב״ם בעינן כסף של הנאה ויוצא מזה דהאב הוא זה דזוכה ישיר בכסף הקידושין. דהרי עיין לעיל (ג. בענין חליפין בקידושין אות ג׳) דמבואר דהרמב״ם סובר דכדי דהקידושין יחולו, המתקדשת צריכה לקבל כסף דאפשר ליהנות ממנו. וא״כ י״ל דאם הבת הויא עיקר הבעל דבר לקידושין והממון עובר ממנה להאב, אי אפשר שהקידושין יחולו לפי הרמב״ם כי יש חסרון בכסף של הנאה, דהרי הבת דהוי עיקר הבעל דבר לקידושין אינה יכולה ליהנות מכסף הקידושין. אלא צ״ל דהאב הוי עיקר בעל דבר לקידושי בתו והוא זוכה בכסף ישיר מהמקדש ולכן הוא זה דצריך ליהנות מהכסף ולא הבת. ולפי״ז יוצא דלגבי בושת ופגם הרמב״ם נקט דהבת הוי הבעל דבר אבל בקידושין הוא מודה לרש״י דהאב הוי הבעלים על קידושי בתו והוי בעל דבר. והחילוק הזה של הרמב״ם מסתבר מאוד דהרי דמי בושת ופגם הויים דמי חבלה דשייכים לנחבלת עצמה דהיינו הבת. והסברא הזאת אינה קיימת בענין כסף הקידושין ולכן הרמב״ם נקט דהאב זוכה בכסף ישיר מהמקדש.
וגם נראה לחלק בענין הזה בין זכות האב בקנס דאונס ומפתה לבין זכותו בבושת ופגם. דמסתבר דדמי החבלה של הביאה שייכים בעיקר להנחבלת, וא״כ האב רק זוכה ממנה מדין שבח נעורים לאביה. אבל לגבי הקנס י״ל דהתורה חידשה דעיקר החיוב הוי להאב, כלשון הפסוק ונתן לאבי הנערה.ל
ה) מוכר שט״ח
נתבאר לעיל דלפי הרמב״ם הממון דבושת ופגם עובר דרך הבת אל האב. ומצינו דבר דומה במוכר שטר חוב לחבירו, כי הלוה עוד חייב לשלם את החוב להמלוה, אלא דהקונה את השט״ח זוכה בכסף. אבל נראה פשוט דחלוקים הם ביסודם. דהרי לגבי מוכר שטר חוב נקטינן דהמוכר וגם יורשיו יכולים למחול את החוב (כתובות פה:) ואזי הקונה לא יכול לגבות את חובו מהלוה. אבל לגבי שבח נעורים כו״ע לא פליגי דהבת, אע״פ דזוכה בכסף דאח״כ עובר ממנה לאביה, אינה יכולה למחול את החוב. והרי המפותה תמיד מוחלת את הבושת ופגם דהרי נבעלת ברצון ועדיין האב יכול לגבות את הממון.מ ויוצא דבמוכר שט״ח המלוה עוד יכול למחול על החוב אע״פ דהקונה ראוי לגבות, אבל הבת אינה יכולה למחול על החוב דהאב יכול לגבות. וצ״ע מאי שנא כח המלוה דמכר מכח הבת.
ונראה לבאר דאע״פ דהאב והקונה שט״ח שניהם גובים ממון דאינו בעצם שייך להם, עדיין חלוקים הן לגמרי זה מזה. דעיין בהראב״ד (פרק ו מהלכות מכירה הלי״ב) דביאר למה המוכר יכול למחול אחרי המכירה, וז״ל מפני שהלוה אומר ללוקח אני לא שעבדתי לך את עצמי לפיכך אם כתב לו בשטר חובו הריני משועבד לך ולכל הבאים מכחך אינו יכול למחול משמכר שטר חובו עכ״ל. מבואר דגם אחרי המכירה, הלוה נשאר מחוייב רק למלוה, אלא דהמלוה מרשה ללוקח לגבות החוב בעדו. כלומר, ע״פ דין רק המלוה גובה את החוב אלא דהוא גובה ע״י הלוקח.
ויש בזה נ״מ בנוגע לנכרי דהלווה לישראל ברבית. דאם הנכרי מוכר השט״ח לישראל אחר, יוצא משיטת הראב״ד דמותר לישראל הקונה לגבות החוב עם הרבית מהלוה, כי ע״פ דין הנכרי גובה את החוב.נ ולהיפך, אם יש תנאי של רבית בחוב בין שני ישראלים והמלוה מוכר השט״ח לנכרי, עדיין אסור ללוה לשלם הרבית לנכרי הקונה, כי ע״פ דין עדיין נחשב דהמלוה הישראל גובה את החוב. ועוד נראה דיש נ״מ בזה בענין חלות שם תובע לשבועת מודה ומקצת, דלפי הראב״ד המלוה עדיין יכול לחייב הלוה לישבע כי הוא נשאר הגובה ע״פ דין. וצ״ע אם הקונה נחשב כמספיק בע״ד כדי לחייב שבועה בתביעתו.ס
וכל זה אמור לגבי מכירת שט״ח. אבל בשבח נעורים לאביה, אפילו אם נאמר דהממון עובר דרך הבת להאב, מ״מ האב נחשב כעיקר בעל התשלומין והגובה ע״פ דין ולכן היא אינה יכולה למחול. והשתא דאתית להכי י״ל דגם לפי הרמב״ם דבאונס ומפתה הבת נחשבת כבעל הדבר ויש לה שם תובע כדי לחייבו בשבועת מודה במקצת, אעפ״כ האב נחשב כהגובה ע״פ דין. וא״כ יוצא דגם האב יכול לחייב הבועל בשבועה בטענתו דהרי אע״פ דהוא אינו בעל דבר כמו הבת, עכ״ז דהרי יש לו חלות שם גובה.
ועוד נראה דאפילו לפי הרמב״ם לעיל דהבת נחשבת כבעל דבר ויש לה חלות שם תובע כדי לחייב שבועת מודה במקצת, כל זה בנוסף להאב כי הוא זוכה בכסף בעצמו והוא הוי עיקר הבעל דבר יותר מהבת.ע
ו) בגדר מפותה וזונה
כתב הרמב״ם (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלט״ו) וז״ל מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת או עד שמת האב הרי הארבעה דברים או השלשה שלה, עמדה בדין ותבעה אותו ואחר כך בגרה או נשאת הרי הן של אב ואם מת האב אחר עמידתה בדין הרי הן של אחין שהן יורשי האב מעת שעמדה בדין זכה בהן האב עכ״ל. ולכאורה מקור פסק הרמב״ם הוא המשנה בכתובות ריש פרק ד׳ (מא:), וז״ל נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסה, עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב, מת האב הרי הן של אחין, לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב, הרי הן של עצמה עכ״ל. ולכאורה כל דברי הרמב״ם כלולים במשנה. אולם הראב״ד השיג על הרמב״ם, וז״ל א״א השלשה במפותה אם מת האב למה וכי יורשת אביה היא עכ״ל. משמע דהראב״ד נקט דהיא אינה גובה הג׳ דברים דמפותה לאחר מיתת האב. ועיי״ש בכס״מ דהעיר דהרמב״ם רק הביא דברי המשנה ואין מקום להקשות על פסקו, וקושיית הראב״ד צ״ע.
ועיין במשל״מ דביאר כוונת הראב״ד על פי המשנה בכתובות (כתובות מ.) דאע״פ דלגבי יתומה הקנס ראוי להיות שלה כי אין לה אב, אם היא נתפתית אין לה כלום דהרי מדעתה נעשתה. על פי זה הר״ן (טו. בדפי הרי״ף ד״ה הרי הן) הביא דעה דהדין במשנה ריש פרק ד׳ דבמת האב ואח״כ עמדה בדין דקנסה לעצמה, קאי רק על אנוסה אבל לגבי מפותה היא לא מקבלת כלום דאחולי מחלה. וזוהי כוונת הראב״ד, דבהיכי תמצא של מפותה, אם מת האב לפני העמדה בדין המפתה פטור מלשלם דהא מחלה.
ולכאורה יש לתרץ דהרמב״ם מודה דמפותה בגיל הנערות מוחלת ואינה זוכה בתשלומין כשמת האב. ופסק הרמב״ם דמפותה זוכה בתשלומין כשמת האב איירי רק במפותה קטנה דאינה יכולה למחול. ובאמת ככה פסקו התוס׳ (כתובות מב. ד״ה לאביה) דאין מחילה במפותה קטנה ולכן כשמת אביה לפני העמדה בדין היא זוכה בתשלומין. אבל נראה דאי אפשר לומר כן בשיטת הרמב״ם דהרי משמע להדיא מדבריו (פרק ב מהלכות נערה בתולה הל״י-יא) דיש מחילה בקטנה מפותה דראויה לזכות בהקנס, וז״ל כל בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם ואם היתה אנוסה יש לה צער וכל בת שאין לה קנס כך אין לה לא בושת ולא פגם אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחרשת, כיצד האונס את הבוגרת ואת הממאנת אע״פ שאין להן קנס יש להן בושת ופגם וצער, והאונס שוטה או חרשת משלם צער בלבד, אבל המפתה את כולן פטור מכלום עכ״ל. מבואר דלגבי קטנה הממאנת דהמאנס אותה חייב בבושת ופגם, אבל המפתה אותה פטור לגמרי. ונראה דהמפתה פטור מטעם מחילתה.פ ואם הרמב״ם חולק על תוס׳ וסובר דיש מחילה לקטנה מפותה, אזי הדרא קושיית הראב״ד לדוכתא, למה פסק הרמב״ם דאם מת האב לפני העמדה בדין שהמפותה זוכה בתשלומין.
ונראה לתרץ דיש לרמב״ם שיטה אחרת בנידון, דהא דקטנה ונערה המפותות אינן זוכות בקנס אינו מטעם מחילה אלא מדין אחר. דעיין בדבריו (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלי״ז), וז״ל אני אומר שזה שנ׳ בתורה אל תחלל את בתך להזנותה, שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שיתן ממון לאב הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבוא עליה בכל ממון שארצה או אניח זה לבוא עליה בחנם שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה לכך נאמר אל תחלל את בתך להזנותה, שזה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון לא מלקות בשאירע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך שדבר זה אינו הווה תמיד ואינו מצוי אבל אם הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה גורם שתמלא הארץ זמה ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו שאם תתעבר ותלד לא יודע בן מי הוא, והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה, ואיסור קדשה אחד הוא בין בבתולה בין בבעולה ולפיכך אמרו חכמים שהיוצא עליה שם רע בילדותה אין לה קנס כמו שבארנו שהרי זו בחזקת שהפקירה עצמה לדבר זה ברצונה עכ״ל. הרמב״ם חילק בין אונס ומפתה של דרך מקרה דחייב בקנס, לבין האיסור זונה דחל כשהיא מוכנת לכך בין מדעת אביה בין מדעתה שאין הבועל חייב בקנס. והנה מתחילת דברי הרמב״ם משמע דכשהיא מוכנת לכך הבועל פטור מקנס מטעם מחילת אביה או מחילתה – ״שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה״. אמנם מסוף דברי הרמב״ם נראה להדיא דהפטור אינו מטעם מחילה דעלמא, אלא דהמצב של הכנה ודעת לביאה אינו בכלל פרשת הקנס מעיקרא, דהיינו דפרשת קנס שייך רק לביאה במקרה ובלי דעת והכנה. דהרי כתב הרמב״ם, וז״ל שלא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה עכ״ל.
ולפי״ז מובן למה אם מת האב המפותה זוכה בקנס במקום האב, ואילו אם היא נבעלת ברצון לאחר מיתת האב דהיא אינה זוכה בקנס. דאם הפטור במפותה חל מדין מחילה, אזי אין טעם לחלק בין המקרים. אבל באמת הרמב״ם סובר דאין הפטור חל מדין מחילה אלא בהגדרת מעשה הביאה כנ״ל. ולכן, כשהאב בחיים אנו הולכים בתר דעתו, דהיינו דאם הוא הכין וידע על הביאה אין חיוב קנס. וכשהאב מת והיא עומדת ברשות עצמה בשעת ביאה אנו הולכים בתר דעתה, דהיינו דאם היא הכינה עצמה לכך חסר המחייב של הקנס. ויוצא מזה, דהמפתה ממאנת אין לה תשלומין בכלל כי היא עומדת ברשות עצמה ונבעלה מדעתה. אבל בנערה דנתפתתה בחיי האב, והאב מת לפני העמדה בדין, אזי הגדרת הביאה הולכת בתר דעת האב דלא ידע ולא הכין לה לביאה זו. ולכן היא מוגדרת כמפותה בדרך מקרה ויש חיוב קנס לאב דעובר ממנו לבת אחרי מיתת האב. אולם הראב״ד חולק הרמב״ם ונקט דכל מפותה מוחלת על התשלומין, ולכן הקשה דגם אם היא נבעלה בחיי האב ואח״כ מת היא אינה זוכה בתשלומין דהא מחלה.
ז) בגדר בושת פגם וקנס
איתא ברמב״ם (פרק ד מהלכות חובל ומזיק הלי״ד) וז״ל החובל בבת קטנה של אחרים, אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא הרי הוא של אב וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה הוא, אבל צער ובושת וריפוי הרי הוא שלה וכן נזק שאינו פוחת אותה מכספה הרי הוא שלה, וכן החובל בבתו משלם לה צער ורפוי ובושת עכ״ל. פסק הרמב״ם הוא ע״פ מסקנת הגמרא (בבא קמא פז.-פז:) דהאב אינו זוכה בכל דמי חבלה מדין שבח נעורים לאביה, אלא הוא זוכה בההפסדים שהחבלה גרמה לו כמו שבת ונזק הפוחת אותה מכספה אם הוא רוצה למוכרה. ויש להקשות לפי זה למה בהיכי תמצא של אונס ומפתה פסק הרמב״ם דהאב זוכה לא רק בקנס אלא גם בבושת ופגם במפותה וגם בצער באנוסה, וז״ל שלשה דברים של מפתה וארבעה של אונס הרי הן של אב שכל שבח נעורים לאב, ואם אין לה אב הרי הן של עצמה עכ״ל. וצ״ע מאי שנא הפגם בושת וצער של אונס ומפתה שהולכין לאב, מדמי חבלה בעלמא כשאדם חובל בבת אחרים דאינו הולך לאביה.
ובאמת מצינו שיטות בראשונים דהשוו בין דמי החבלה בבת דעלמא לבין דמי החבלה דאונס ומפתה. דהרי לגבי צער, מצינו שיטת הראב״ד דהנערה הנאנסה זוכה בצער ולא האב. ולפי זה אין הבדל בין צער דחבלה לבין צער דאונס, דבנערה שניהם משתלמים לנערה ולא לאב. אמנם רוב הראשונים נקטו ע״פ המשנה ריש פרק ד׳ דכתובות (מא:) דהאב זוכה בצער דבתו אנוסה. דאיתא במשנה וז״ל נערה שנתפתתה, בושתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסה עכ״ל, ומשמע דכמו דבושת ופגם הולכים לאביה גם הצער בתפוסה הולך לאביה. ולפי״ז יש להקשות על הראשונים האלו, מאי שנא הצער דנערה דעלמא דהיא גובה בעצמה לבין הצער דאונס דמשתלם לאב.צ
ואף לגבי הבושת מצינו מחלוקת בין הראשונים האם להשוות דמי הבושת דחבלה בעלמא לבין הבושת דאונס ומפתה. דהרי הרמב״ן (מלחמות ה׳ ב״ק לא: בדפי הרי״ף) הביא את דברי הבע״מ דפסק דתשלומי בושת של חבלה בעלמא לאביה כמו הבושת דאונס ומפתה.ק אמנם הרמב״ן עצמו דחה את זה והוכיח מהגמרא דבושת דעלמא משתלם לנערה עצמה ולא להאב. וכן פסק הרמב״ם להדיא (מובא לעיל) דיש הבדל בין בושת פגם וצער דאנוסה ומפותה לבין תשלומי חבלה דעלמא דנערה.
ומוכח דלפי הרמב״ם ועוד ראשונים יש דין מיוחד בתשלומי חבלה באונס ומפתה דהם תלויים בדין של הקנס, דמי שזוכה בקנס ג״כ זוכה בתשלומי בושת פגם וצער. והחידוש הזה מבואר מדברי תוס׳ (כתובות מא: ד״ה לא הספיקה) דדייקו מהמשנה דכשמת האב לפני העמדה בדין, דהנערה עצמה - ולא האחים היורשים - זוכה לא רק בקנס אלא גם בבושת ופגם. והתוס׳ לעיל (לח: ד״ה יש בגר) הסבירו דאע״פ דבושת ופגם דינם כממון ולא כקנס, עדיין הנערה זוכה בהם ולא יורשי האב, וז״ל דלענין זה ודאי איתקוש בושת ופגם לקנס דכתיב תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם דלמי שזה ניתן זה ניתן וכו׳ עכ״ל.ר וגם הרמב״ם פסק כהתוס׳, דכמו שהבת זוכה בקנס כשמת האב קודם העמדה בדין היא ג״כ זוכה בבושת ופגם, וז״ל מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת או עד שמת האב הרי הארבעה דברים או השלשה שלה, עמדה בדין ותבעה אותו ואחר כך בגרה או נשאת הרי הן של אב ואם מת האב אחר עמידתה בדין הרי הן של אחין שהן יורשי האב מעת שעמדה בדין זכה בהן האב עכ״ל. ומוכח דיש קשר בין הבושת ופגם לבין הקנס ומי דזוכה בקנס גם זוכה בבושת ופגם.ש
אלא דיש להסתפק עד כמה דיני הקנס חלין על הבושת והפגם. למשל, מהו הדין אם הבועל מודה במעשה האונס ונפטר בכך מחיוב הקנס אבל עדיין חייב בבושת פגם וצער לאב, ואז מת האב לפני העמדה בדין. דבדרך כלל לפי הרמב״ם והתוס׳ תשלומי החבלה הולכים לבת אחרי מיתת האב כמו הקנס. ויש להסתפק האם אמרינן דגם הכא מכיון דהקנס היה ראוי ללכת לבת אם הבועל לא הודה, א״כ גם אחרי הודאת הבועל עדיין תשלומי חבלה הם לבת, או״ד הגזה״כ דהבת זוכה בתשלומי חבלה ולא האחים היורשים חלה רק כשהבועל חייב בקנס. וא״כ במקרה דידן כשאין קנס, אזי האחים יירשו את תשלומי החבלה.
ח) יסוד דין שבח נעורים לאביה גמ׳. ואלא הא דאמר רב הונא אמר רב וכו׳ וכ״ת נילף מבושת ופגם, שאני בושת ופגם, דאבוה שייך בגוייהו.
מסקנת הגמרא בסוגיין משמע דהדרשא ד״שבח נעורים לאביה״ שייך רק לנדרים, וצריך לימודים אחרים לשאר זכויות של האב בבתו נערה. אולם מהגמרא בבבא קמא (פז.) משמע דהדין דשבח נעורים לאביה כולל כל ממון שהאב מקבל בעד בתו, וז״ל בעא מיניה רבי אלעזר מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי, מי אמרינן כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב, חבלה נמי דאבוה הוי, מאי טעמא דהא אפחתה מכספה, או דילמא שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא, דאי בעי לממסר לה למוכה שחין מצי מסר, אבל חבלה כיון דאי בעי מתחבל בה לא מצי חביל לא קנייה ליה רחמנא אמר ליה לא זכתה התורה לאב אלא שבח נעורים בלבד עכ״ל. רש״י (פז. ד״ה שבח נעורים) פירש את הגמרא דזכיית האב בכסף קידושי בתו הוי מדין שבח נעורים, וז״ל שבח נעורים לאב - דכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אפי׳ כסף קדושין שלו עכ״ל. אבל התוס׳ שם (ד״ה כיון דאקני) הקשו על רש״י דזה נגד מסקנת הגמרא דידן בקידושין דהלימוד דבנעוריה בית אביה הוא רק לענין להפרת נדרים בלבד. ולכן תוס׳ פירשו דהמלים ״שבח נעורים לאביה״ בגמ׳ ב״ק לאו דוקא הם, וז״ל ונראה דבכל דוכתי דנקיט שבח נעורים לסימנא בעלמא נקטיה ולא משום דמפיק מבנעוריה עכ״ל. נמצא דנחלקו רש״י ותוס׳ בב״ק האם זכיית האב בכסף קידושי בתו הוי מדין שבח נעורים. ועיין ברמב״ם (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלי״ד) דס״ל כשיטת רש״י דשבח נעורים אינו מוגבל לנדרים בלבד, וז״ל שלשה דברים של מפתה וארבעה של אונס הרי הן של אב שכל שבח נעורים לאב, ואם אין לה אב הרי הן של עצמה עכ״ל. ומבואר בדבריו דהאב זוכה בבושת פגם וצער מדין שבח נעורים לאביה. ולכאורה צ״ע על רש״י והרמב״ם קושיית התוס׳, דהרי בסוגיא דידן בקידושין משמע דשבח נעורים מוגבל לנדרים בלבד.
ונראה לפרש דרש״י ורמב״ם אזלי לשיטתם. דלעיל (בענין שבח נעורים אות א׳) ביארנו דלפי רש״י קושיית הגמ׳ ״תקדיש איהי נפשה ושקיל כספה״ פירושו, דאין להאב הכח לקדש בתו נערה כלל. ואז הגמ׳ רצתה להוכיח דיש לו הכח לקדש מזה דהוא זוכה בהכסף קידושין מדין שבח נעורים לאביה. ולפי זה, כשהגמ׳ דחתה את הלימוד משבח נעורים, אנו חוזרים לנקודת ההתחלה דאין להאב הכח לקדש את בתו נערה בכלל. ובהמשך השקלא וטריא כשהגמרא רצתה ללמוד דכסף קידושיה להאב מנדרים, או מקנסא או מבושת ופגם, אין הפשט דבכל פעם יש לימוד חדש מזכות האב הפרטי לזכויותיו בקידושין. אלא הביאור הוא דמהזכויות הפרטיות האלו, הגמ׳ רצתה להוכיח דיש כלל דשבח נעורים לאביה, דהיינו דכשיש להאב בעלות בענין מסויים בבתו הוא זוכה בהכסף. למשל, הדין דהאב זוכה בבושת ופגם מוכיח דיש להאב בעלות מסויימת לענין זה בבתו, ולכן הדין דבושת ופגם נכלל בהכלל דשבח נעורים לאביה. והגמ׳ רצתה ללמוד דהכלל הזה שייך גם לכסף קידושין, דהיינו דכמו שהאב זוכה בבושת ופגם מכיון דיש לו בעלות מסויימת בבתו לענין זה, כמו״כ ראוי שהאב יקבל את כסף הקידושין כי יש לו בעלות בבתו נערה לענין זה. ולפי״ז נראה דכל פעם שהגמ׳ דוחה דאין ללמוד מהדינים האלו לכסף קידושין, אזי אין מקור בכלל שיש להאב בעלות על קידושי בתו נערה, ולכן קידושין אינו נכלל בהדין דשבח נעורים לאביה. לפי זה, אחרי שיש לנו הלימוד מ״ויצאה חנם אין כסף״ דהאב זוכה בכסף קידושין דבתו נערה, ואנו לומדים מזה דיש לו כח לקדש בתו (כמבואר לעיל), מוכח דיש להאב בעלות על קידושי בתו נערה. וא״כ בשלב הזה אפשר לחזור ולומר דכסף קידושין הוא כמו שאר הלימודים הפרטיים המלמדים דיש להאב בעלות בענין מסויים, וכל דינים האלו נכללים בהדין דשבח נעורים לאביה. ולפי״ז שפיר כתבו רש״י והרמב״ם דבמסקנת הגמרא כל הזכויות האלו נכללים בכלל אחד דשבח נעורים לאביה – דאם יש להאב בעלות לענין מסויים הוא זוכה בכסף.
אמנם אי אפשר לפרש הכי לשיטת התוס׳. דהרי התוס׳ פירשו דגם בהו״א הגמרא ידעה דיש כח להאב לקדש את בתו כשהיא נערה, והגמ׳ רק נסתפקה במי זוכה בכסף כשהיא מקדשת את עצמה. ומבואר לפי״ז דבכל השקלא וטריא הגמ׳ נקטה דיש להאב בעלות ושייכות בקידושי בתו נערה, ועדיין הגמ׳ דוחה את הלימודים דהוא זוכה בכסף משבח נעורים. וא״כ, תוס׳ אינם יכולים ללמוד דבמסקנת הגמרא אנו חוזרים לכלל דשבח נעורים לאביה, כי הגמרא ידעה מכבר דיש להאב בעלות בענין קידושי בתו ונערה ועדיין קס״ד הגמ׳ דאעפ״כ הוא אינו זוכה בכסף. אלא, יוצא דלפי התוס׳, הא דהאב זוכה בכסף קידושין אינו מדין בעלותו על הקידושין כדי לומר דהוא נכלל בדין הכללי של שבח נעורים, אלא האב זוכה בכסף קידושין מדין אחר בפנ״ע.
אולם לכאורה יש להקשות על הרמב״ם דמשמע מדבריו דגם מציאת בתו נערה נכללת בכלל הזה דשבח נעורים לאביה מדאורייתא. דאיתא במשנה (כתובות מו:) וז״ל האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וכו׳ עכ״ל. ועיין בפירוש המשניות להרמב״ם דהוא כולל כל הדינים האלו בכלל אחד דאורייתא, וז״ל דברים אלו שהאב זכאי בהן כל זמן שבתו נערה לפי שאמר ה׳ בנעוריה בית אביה ובא בקבלה כל שבח נעורים לאביה עכ״ל. ומשמע מזה להדיא כמו שביארנו, דכל הלימודים הפרטיים נכללים בכלל אחד דאם יש להאב בעלות בענין מסויים אזי הוא גם זוכה בכסף. אמנם לכאורה קשה לומר הכלל הזה בנוגע למציאת בתו נערה דהרי איתא בהדיא בגמרא (כתובות מז.) דהוא מדרבנן מדין איבה.ת וצ״ע.
ובסיכום נראה דיש ג׳ שיטות לגבי הגדר דשבח נעורים: א) פשטות הגמ׳ דהדין הזה שייך רק בהפרת נדרים ושבח נעריה לאביה הוי דין פרטי בנדרים בלבד. ב) שיטת הרמב״ם דשבח נערים הוי דין כללי ושייך גם למציאה. ג) שיטה אמצעית דשבח נעורים הוי דין כללי ושייך גם לכסף קידושין אבל אינו כולל את הדין דהאב זכאי במציאתה. וצ״ע במה נחלקו הרמב״ם והשיטה האמצעית לגבי שבח נעורים במציאה.
ונראה לבאר דנחלקו הרמב״ם והשיטת האמצעית לגבי הגדר דהכלל דשבח נעוריה לאביה. דאם שבח נעורים הוי דין כללי דשייך לקידושיה וכו׳ אבל עדיין אינו שייך למציאה, י״ל דאין שבח נעורים דין בממון דכל מה דקנה הבת קנה האב, אלא דהוא שייך רק היכא דיש להאב זכויות בה לאותו דבר. למשל, מכיון דבידו לקדשה למי שהוא רוצה, הדין דשבח נעורים מלמד דהוא זוכה בכסף קידושין. אבל לגבי מציאה דאין להאב זכות לשלח אותה למצוא אבידות אזי הדין דשבח נעורים אינו מורה דהאב זכאי במציאתה, ולכן מבואר בגמ׳ דהוא דין דרבנן. אבל הרמב״ם סובר דגם מציאות הבת נכללים ביסוד דאורייתא דשבח נערים לאביה, כי שבח נעורים הוי דין כללי דכל ממון דהבת זוכה בה עובר לאביה בדומה לדין דמה שקנה עבד קנה רבו.
ע״כ ענין שבח נעורים לאביהרשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן והרב יוסף צבי ברונשטיין
נראה מהשו״ט דגם בההו״א הגמ׳ כבר ידעה שהאב מקבל קידושיה מהפסוק דאת בתי נתתי. ומשמע מהפסוק שהאב הוא בעצם המקדש ודעתו מהוה דעת המקנה לקידושין. וא״כ צ״ע על קושיית הגמרא מנלן דהאב זוכה בכסף דהוא מקבל בתורת קידושין, דהרי לכאורה פשיטא דהכסף הולך למי דנחשב כהמקדש, דבמקרה דידן הוי האב, ומה ההו״א דהכסף שייך להבת אע״פ דהאב הוי המקדש. וזה מה שהגמרא דחתה את ההו״א ״הכי השתא אביה מקבל קידושיה וכו׳ ואיהי שקלא כספא״, אבל עדיין צ״ע בהו״א.א גמ׳. ואימא ה״מ קטנה דלית לה יד לקבל קידושין, אבל נערה דאית לה יד לקבל קידושין, תקדיש איהי נפשה ותשקול כספא, אמר קרא בנעוריה בית אביה, כל שבח נעורים לאביה.
בענין שבח נעורים לאביה
א) פירוש הקושיא ״תקדיש איהי נפשה ותשקול כספה״
הראשונים נחלקו בפירוש קושיית הגמרא דלגבי נערה ״תקדיש איהי נפשה ותשקול כספה״. רש״י ביאר (ד״ה ואימא וד״ה אבל נערה) דהגמ׳ שואלת דלמא האב אינו יכול לקדש את בתו נערה כלל. דהרי הפסוק דאת בתי נתתי לאיש הזה אפשר לאוקים דהאב קידש אותה בקטנותה, ומה המקור דהאב יכול לקדש את בתו נערה. מאידך, התוס׳ (ד״ה וכי תימא) נקטו דהגמ׳ אינה מקשה על עצם הדין דהאב יכול לקדש בתו נערה ולקבל הכסף. אלא קושיית הגמ׳ קאי היכא דהיא קידשה את עצמה. והגמ׳ מקשה כשהיא מקדשת את עצמה למה הכסף שייך להאב, הרי יש לה יד להתקדש ולמה היא אינה זוכה בכסף.ב
ויש לבאר את תירוץ הגמרא לפי שני הפירושים. דלפי תוס׳, הגמ׳ לומדת מהדין דשבח נעורים לאביה דאפי׳ היכא דהנערה קיבלה את הקידושין לעצמה, עדיין יש גזה״כ דהאב זוכה בכסף. ולפי רש״י דהגמ׳ הקשה על עצם הדין דהאב מקדש את בתו נערה, אזי צ״ל דהגמ׳ מתרצת דמזה דיש גזה״כ דהאב זוכה בכסף מדין שבח נעורים, מוכח דהוא יכול לקדש את בתו נערה. והראיה הזאת דומה למה שכתבנו לעיל דמסברא יש קשר בין מי שיוצר את הדעת לקדש לבין מי שזוכה בכסף. דלעיל הגמרא הוכיחה מזה שהאב מקדש בתו קטנה שהוא גם זוכה בכסף, ועכשיו הגמרא מוכיחה דמזה דהאב זוכה בכסף הקידושין של בתו נערה, יש להוכיח דהוא גם יכול לקדשה.
אבל לכאורה יש להקשות על התלייה הזאת משיטת ריש לקיש לקמן (מג:). דהמשנה בגיטין (סד:) הביאה מחלוקת בין התנאים האם רק האב לבדו מקבל גט בעד בתו נערה או שגם היא מקבלת את גיטה, וז״ל נערה המאורסה היא ואביה מקבלין את גיטה, אמר רבי יהודה אין שתי ידים זוכות כאחת, אלא אביה מקבל את גיטה בלבד עכ״ל. והגמ׳ בקידושין (מג:) הביאה מחלוקת ר׳ יוחנן וריש לקיש אם שיטת החכמים דהיא מקבלת את גיטה בעצמה גם נכון בקידושין, וז״ל אמר ר״ל כמחלוקת לגירושין כך מחלוקת לקידושין, ור׳ יוחנן אמר מחלוקת לגירושין אבל לקידושין דברי הכל אביה ולא היא, ואמר ר׳ יוסי בר׳ חנינא מאי טעמיה דר׳ יוחנן אליבא דרבנן, גירושין דמכנסת עצמה לרשות אביה בין היא ובין אביה, קידושין דמפקעת עצמה מרשות אביה, אביה ולא היא עכ״ל. כלומר, דלפי ר׳ יוחנן אע״פ דנערה יכולה לקבל את גיטה בעצמה היא אינה יכולה להתקדש בעצמה, אבל ר״ל הקיש ביניהם ונקט דלפי החכמים כמו דנערה מקבלת את גיטה היא גם מקבלת את קידושיה.
וכל זה לגבי עצם קבלת הקידושין. אבל מסתבר דגם ריש לקיש מודה דאפי׳ היכא דהיא מקדשת את עצמה עדיין האב זוכה בכסף הקידושין, כמו רהיטת לשון המשנה בכתובות (מו:) וז״ל האב זכאי בבתו בקידושיה בכסף, בשטר, ובביאה עכ״ל. ועיי״ש ברש״י דהמשנה עוסקת בין בקטנה בין בנערה. וא״כ לשון המשנה מורה דגם לפי ר״ל דהנערה מקבלת את קידושיה, אעפ״כ האב זוכה בכסף. ולפי״ז יש להקשות על פירוש רש״י בסוגיא דידן, דהיאך הגמ׳ יכולה להוכיח מהדין דשבח נעורים לאביה, כלומר דהאב זכאי בכסף קידושיה, דהוא גם יכול לקדש את בתו נערה, דהרי לפי ריש לקיש ניתן לומר דרק היא מקדשת את עצמה אלא דהאב זוכה בכסף הקידושין.
ונראה דצ״ל דסוגייתנו היא לפי שיטת ר׳ יוחנן דאין לחלק בין קבלת הקידושין לבין זכייה בכסף קידושין, אבל אה״נ דלפי ר״ל אין להוכיח מזה דהאב זוכה בכסף הקידושין דהוא גם יכול לקדש את בתו. ועוד נראה לתרץ באופן אחר, דיתכן דלפי ר״ל דאם נערה מקדשת את עצמה דהיא גם זוכה בכסף.ג והמשנה בכתובות דהאב זוכה בכסף הקידושין קאי היכא דהאב קידש אותה ולא הנערה עצמה. ויוצא דגם לפי ר״ל אין היכי תמצא דהיא מקבלת הקידושין והאב זוכה בכסף. וא״כ גם לפי ר״ל יש להוכיח מזה דהאב זוכה בכסף הקידושין מדין שבח נעורים דגם יש לו הכח לקדש את בתו נערה.
ב) גדר שבח נעורים לאביה
ויש לעיין ביסוד הדברים הנ״ל. דהרי יוצא דלפי רש״י יש להוכיח מזכיית האב בכסף הקידושין דהוא גם יכול לקדשה, אמנם לפי הביאור הראשון שביארנו לעיל ריש לקיש נקט דניתן לחלק בין הכח לקדש לבין זכיית הכסף. וצ״ב במאי קמיפלגי. ונראה לבאר דיש לחקור בגדר הדין דשבח נעורים לאביה: האם האב זוכה בכסף ישר מהנותן, או״ד הממון בעצם שייך לבת אלא דמהדין שבח נעורים הכסף עובר מהבת להאב.ד ונראה לבאר, דלפי הצד הא׳ דהאב זוכה בכסף הקידושין ישר מהמקדש, אזי שפיר מובן פירוש רש״י בסוגיא דידן דאין לחלק בין זכיית הכסף לבין הכח לקדש. דהרי אם הכסף הולך ישר מהמקדש להאב, מסתבר דהאב הוי הבעלים על מעשה הקידושין. אבל לפי הצד הב׳ דהבת זוכה בכסף והאב רק זוכה ממנה, אזי מסתבר לומר כהצד בשיטת ריש לקיש דאפשר לחלק בין קבלת הקידושין לבין הזכייה בכסף. דהרי בשלב הראשון הבת היא זו שעושה את מעשה הקידושין וגם זוכה בכסף, אלא יש עוד דין דאחרי זה הכסף עובר מהבת להאב.
ונראה דנחלקו הרמב״ם והראב״ד בזה. דהרי כתב הרמב״ם (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלי״ג) וז״ל אמרה לו אנסת אותי והוא אומר לא כי אלא פתיתי הרי זה נשבע שבועת התורה על דמי הצער ומשלם בשת ופגם שהרי הודה במקצת הטענה כמו שיתבאר במקומו עכ״ל. הרמב״ם נקט דתביעת הבת יכולה לחייבו בשבועה אע״פ דהאב הוא זה שזוכה בכסף. ועל הנקודה הזאת השיג הראב״ד וז״ל א״א אין כאן שבועה לפי שאין כאן תובע שהתשלומין אינן שלה וכמו מנה לאבא בידך הוא ואם טען אביה אפשר שיהיה זה הדין ובדרישה איך תדע שהיה אונס עכ״ל. מבואר דהרמב״ם סובר דיש לתביעת הנערה חלות שם תביעה כדי לחייב שבועת מודה במקצת, ואילו לפי הראב״ד מכיון שהתשלומין אינן שלה אלא דאביה, אין לה חלות שם בעל דבר ואין לתביעתה חלות שם תביעה. ונראה דפליגי בחקירה הנ״ל – דלפי הראב״ד הממון הולך ישר להאב ולכן יש להאב חלות שם בעל דבר ולא היא, ולפי הרמב״ם אע״פ דהממון סוף כל סוף מגיע להאב, מכיון שעצם הממון שלה הוא אלא שעובר ממנה להאב מדין שבח נעורים, אזי יש לה חלות שם בעל דבר ותובע לחייב שבועה.ה
אבל לכאורה יש סתירה בדברי הרמב״ם אם עיקר חלות שם בעל הדבר לגבי בושת ופגם הוי האב או הבת. דהרי בהלכות נערה בתולה הנ״ל מבואר דטענת הנערה עצמה מחייבת שבועה. אך לגבי שבועת הפקדון פסק הרמב״ם (פרק ח מהלכות שבועות הל״ד) וז״ל התובע את חבירו בדבר שיש בו קנס שאינו משלם אותו על פי עצמו כמו שבארנו, ויש בו ממון שהוא משלם אותו על פי עצמו וכפר בכל דבר ונשבע הרי זה חייב משום שבועת הפקדון, כיצד תבעו ואמר לו אנסת או פתית בתי והוא אמר לא אנסתי ולא פתיתי ונשבע חייב בשבועת הפקדון, שאע״פ שאינו משלם קנס על פי עצמו אילו הודה היה משלם בשת ופגם על פי עצמו עכ״ל. הרי פסק הרמב״ם ע״פ המשנה (שבועות לו:) דתביעת האב מחייב שבועת פקדון על דמי בושת ופגם. ולכאורה, אם הבת הוי עיקר חלות שם בעל דבר, אזי היאך אפשר לומר דגם תביעת האב מחייבת שבועה.
ונראה לחלק בין החלות שם תובע בשבועת מודה במקצת לבין החלות שם תובע בשבועת הפקדון. דהרי בשבעות הפקדון חיוב השבועה מיוסד מהדין גזלה שבו, ולכן מי שסוף סוף יזכה בממון הוי חלות שם התובע על פי דין. וא״כ, אפילו אם הממון דאונס או פיתוי עובר מהבת אל האב, מכיון דהאב הוא זה דראוי לזכות בכסף והוא עומד להיות הנגזל, האב נחשב כחלות שם התובע לחייב שבועת הפקדון ולא הבת. משא״כ לגבי שבועת מודה במקצת דחלות שם תובע אינו מי שיזכה סוף סוף בממון אלא הגברא דבעצם הממון מחוייב לו. ומכיון דהרמב״ם סובר דהיכא דיש דין שבח נעורים דהבת זוכה בממון ואחרי זה עובר הכסף ממנה להאב, אזי הבת עצמה הוי הבעל דבר לגבי שבועת מודה במקצת.ו
ועל פי כל הנ״ל אפשר לחזור לשיטת הראב״ד דתביעת הבת אינה יכולה לחייבו בשבועת מודה במקצת, ולבארו באופן אחר. דיתכן דגם הראב״ד מודה להרמב״ם דהממון אינו הולך ישר להאב אלא דעיקר חיוב המאנס הוא לשלם לבת ואחרי זה הממון עובר מהבת אל האב. אך אעפ״כ אין טענת הבת מחייבת שבועה כי הראב״ד סובר שגם בשבועת הפקדון וגם בשבועת מודה במקצת חלות שם בעל דבר שייך רק למי שבמציאות יש לו הפסד ממון. ומכיון דהאב זוכה בגביית הממון אין לבת נגיעות של הפסד ממון כדי לטעון בדין ולחייב בשבועה.ז
ועיין שם בסוף דברי הראב״ד דנסתפק האם טענת האב יכול לחייב שבועה, וז״ל ואם טען אביה אפשר שיהיה זה הדין עכ״ל. ומספיקת הראב״ד לגבי תביעת האב נראה שסובר שהחיובים הם בעצם לבת, אלא שהאב גובה במציאות ומשו״ה יתכן שאין האב בעל דבר לטעון. כי הטענה של מודה במקצת צריכה להיות טענה ממי שהחיובים שלו ואילו האב שזוכה בתשלומין במקום שהחיובים עצמם הם לבת אינו בעל דבר לטעון.ח
ג) אין אדם מוריש קנס לבניו
ולכאורה יש להוכיח מהמשנה בכתובות (מא:) דתשלומי אונס ומפתה שייכים מעיקרם לבת ועוברים ממנה אל האב. דאיתא במשנה וז״ל נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסה, עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב, מת האב הרי הן של אחין, לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עכ״ל. מבואר מהמשנה דאם היא עמדה בדין אחרי מיתת האב אזי היא זוכה בתשלומין. ולכאורה דין המשנה צ״ע, דהרי אם האב היה ראוי לזכות בתשלומי אונס ומפתה ועכשיו הוא מת, מה הסברא לומר דהתשלומין עוברין אליה.
ואין לומר דכל חיוב הקנס רק מתחיל בשעת גמר דין ולכן אם האב מת לפני ההעמדה בדין הוא לא היה שייך לממון הקנס כלל. דהרי אע״פ דחיוב הקנס רק נגמר בשעת גמר דין ולכן מודה בקנס פטור, פשיטא דמעשה הביאה היא המחייב של הקנס. דהרי מבואר בגמ׳ (כתובות לו:) דאם הבועל חייב מיתה בביאתו אמרינן קים ליה בדרבה מיניה לפוטרו מהקנס. ואם המחייב של הקנס הוא אך ורק הגמר דין אזי למה חל הדין דקלב״מ בשעת מעשה הביאה. אלא מוכח מזה דחיוב מיתה וחיוב הקנס חלין בבת אחת, דהיינו בשעת מעשה הביאה. וא״כ הדרא קושיא לדוכתא, היאך הקנס עובר מהאב אל הבת אם ההעמדה בדין הוי לאחר מיתת האב.ט
ונראה דיש להוכיח מזה דבעצם הבועל חייב לה והממון רק עובר ממנה אל האב. ולכן היכא דמת האב לפני העמדה בדין, הממון נשאר אצלה והיא יכולה לגבותו בפועל. אבל יש לדחות דאפשר לבאר המשנה גם אם הממון מגיע ישר אל האב. דהרי מקור הדין דהבת גובה הקנס אם מת האב לפני ההעמדה הדין הוי גזה״כ (כתובות מג.) וז״ל דכתיב בוהתנחלתם אותם לבניכם אחריכם, אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם, מגיד שאין אדם מוריש זכות בתו לבנו עכ״ל. ויתכן דהגזה״כ מלמד דיש ב׳ דינים בחיובי אונס ומפתה. דאם האב קיים בשעת העמדה בדין אזי הוא הוי הבעל דבר, אבל אם הוא מת אזי למפרע משעת מעשה הביאה אמרינן דהחיוב היה לבת עצמה. אבל זה קצת דחוק לומר דהגזה״כ מלמד דלמפרע יש לשנות מי היה עיקר המחייב.
וגם נראה דההוכחה מזכיית הבת בקנס שלה דהיא הוי עיקר הבעל דבר תלוי בעוד דיון. דהרי נחלקו הראשונים אם הדין הזה דהבת זוכה בקנס לאחר מיתת האב הוי דין מיוחד בקנס דאונס ומפתה אבל שאר קנסות אדם מוריש קנס לבניו, או״ד דהמשנה מלמדת דיש דין כללי בהלכות קנסות דהאב אינו מוריש שום קנס לבניו. ועיין בתוס׳ ב״ק (עב. ד״ה וסיפא) דהביאו שתי דיעות בזה. ויש לדייק דהרמב״ם (פ״ב מהלכות נערה בתולה הלט״ו) סובר דזה הוי דין מיוחד בקנס דאונס ומפתה דהרי הוא הביא לשון המשנה רק בהקשר של אונס ומפתה ולא הזכיר זה בשאר חיובי קנס, וז״ל מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת או עד שמת האב הרי הארבעה דברים או השלשה שלה, עמדה בדין ותבעה אותו ואחר כך בגרה או נשאת הרי הן של אב ואם מת האב אחר עמידתה בדין הרי הן של אחין שהן יורשי האב מעת שעמדה בדין זכה בהן האב עכ״ל.
ולכאורה הראייה מזה דהבת זוכה בקנסה לאחר מיתת האב דהיא הוי עיקר הבעל דבר תלוי במחלוקת הזו. דהרי אם זה דין כללי בכל קנס דאין אדם מוריש קנס לבניו אזי הביאור הוא דחיוב הקנס רק נגמר בשעת גמ״ד, אע״פ דהתחיל משעת המעשה. ומכיון דהחיוב עדיין לא נגמר אזי אין מה להוריש לבניו. וא״כ אין להוכיח דיש דין מיוחד בקנס דאונס ומפתה דעיקר חיוב הקנס הוי לבת ולא להאב. אבל לפי הרמב״ם והדעה בתוס׳ דבקנס בעלמא אדם מוריש קנס לבניו ומאידך יש דין מסויים בקנס דאונס ומפתה דהבת זוכה בהם ולא הבנים, לכאורה הביאור הוא כנ״ל, דהקנס דאונס ומפתה הוי בעצם חיובים לבת עצמה.י ולכן כשהאב מת לפני ההעמדה בדין, אזי החיוב נשאר אצלה והיא זוכה בתשלומין. והסברא הזו עולה מדברי התוס׳ בב״ק (שם) כשביארו את החילוק בין אונס ומפתה לבין שאר קנסות לפי חד דעה, וז״ל דנהי דקנס של אונס ופיתוי אין יכול להוריש בשום ענין כדקתני במתני׳ דהתם היינו משום דאותו דבר שהקנס יוצא ממנו דהיינו הבת אין יכול להורישו לבניו כדאמרינן התם אותם לבניכם ולא בנותיכם לבניכם אבל ממון דהכא שהכפל ד׳ וה׳ יוצאין ממנו דהיינו בהמה הוא מוריש לבניו לפיכך זה הקנס מוריש לבניו עכ״ל. ומשמע מדברי התוס׳ דהחיוב חל מלכתחילה לבת ומשו״ה כשמת האב הממון נשאר אצלה.כ
ד) חילוקים בזכיית האב
ביארנו לעיל דמוכח מדברי רש״י בסוגייתנו דכסף הקידושין הולך ישיר להאב. והוכחנו (לעיל אות ב׳) דלפי הרמב״ם בבושת ופגם דהממון רק מגיע אל האב דרך הבת. ובמושכל ראשון נראה דרש״י והרמב״ם פליגי בגדר הזכות האב בבתו נערה, דלפי הרמב״ם עיקר בעל דבר הוי הבת, ולפי רש״י עיקר בעל דבר הוי האב.
אבל נראה יותר דהרמב״ם חילק בין בושת ופגם לבין כסף הקידושין. דלפי הרמב״ם בעינן כסף של הנאה ויוצא מזה דהאב הוא זה דזוכה ישיר בכסף הקידושין. דהרי עיין לעיל (ג. בענין חליפין בקידושין אות ג׳) דמבואר דהרמב״ם סובר דכדי דהקידושין יחולו, המתקדשת צריכה לקבל כסף דאפשר ליהנות ממנו. וא״כ י״ל דאם הבת הויא עיקר הבעל דבר לקידושין והממון עובר ממנה להאב, אי אפשר שהקידושין יחולו לפי הרמב״ם כי יש חסרון בכסף של הנאה, דהרי הבת דהוי עיקר הבעל דבר לקידושין אינה יכולה ליהנות מכסף הקידושין. אלא צ״ל דהאב הוי עיקר בעל דבר לקידושי בתו והוא זוכה בכסף ישיר מהמקדש ולכן הוא זה דצריך ליהנות מהכסף ולא הבת. ולפי״ז יוצא דלגבי בושת ופגם הרמב״ם נקט דהבת הוי הבעל דבר אבל בקידושין הוא מודה לרש״י דהאב הוי הבעלים על קידושי בתו והוי בעל דבר. והחילוק הזה של הרמב״ם מסתבר מאוד דהרי דמי בושת ופגם הויים דמי חבלה דשייכים לנחבלת עצמה דהיינו הבת. והסברא הזאת אינה קיימת בענין כסף הקידושין ולכן הרמב״ם נקט דהאב זוכה בכסף ישיר מהמקדש.
וגם נראה לחלק בענין הזה בין זכות האב בקנס דאונס ומפתה לבין זכותו בבושת ופגם. דמסתבר דדמי החבלה של הביאה שייכים בעיקר להנחבלת, וא״כ האב רק זוכה ממנה מדין שבח נעורים לאביה. אבל לגבי הקנס י״ל דהתורה חידשה דעיקר החיוב הוי להאב, כלשון הפסוק ונתן לאבי הנערה.ל
ה) מוכר שט״ח
נתבאר לעיל דלפי הרמב״ם הממון דבושת ופגם עובר דרך הבת אל האב. ומצינו דבר דומה במוכר שטר חוב לחבירו, כי הלוה עוד חייב לשלם את החוב להמלוה, אלא דהקונה את השט״ח זוכה בכסף. אבל נראה פשוט דחלוקים הם ביסודם. דהרי לגבי מוכר שטר חוב נקטינן דהמוכר וגם יורשיו יכולים למחול את החוב (כתובות פה:) ואזי הקונה לא יכול לגבות את חובו מהלוה. אבל לגבי שבח נעורים כו״ע לא פליגי דהבת, אע״פ דזוכה בכסף דאח״כ עובר ממנה לאביה, אינה יכולה למחול את החוב. והרי המפותה תמיד מוחלת את הבושת ופגם דהרי נבעלת ברצון ועדיין האב יכול לגבות את הממון.מ ויוצא דבמוכר שט״ח המלוה עוד יכול למחול על החוב אע״פ דהקונה ראוי לגבות, אבל הבת אינה יכולה למחול על החוב דהאב יכול לגבות. וצ״ע מאי שנא כח המלוה דמכר מכח הבת.
ונראה לבאר דאע״פ דהאב והקונה שט״ח שניהם גובים ממון דאינו בעצם שייך להם, עדיין חלוקים הן לגמרי זה מזה. דעיין בהראב״ד (פרק ו מהלכות מכירה הלי״ב) דביאר למה המוכר יכול למחול אחרי המכירה, וז״ל מפני שהלוה אומר ללוקח אני לא שעבדתי לך את עצמי לפיכך אם כתב לו בשטר חובו הריני משועבד לך ולכל הבאים מכחך אינו יכול למחול משמכר שטר חובו עכ״ל. מבואר דגם אחרי המכירה, הלוה נשאר מחוייב רק למלוה, אלא דהמלוה מרשה ללוקח לגבות החוב בעדו. כלומר, ע״פ דין רק המלוה גובה את החוב אלא דהוא גובה ע״י הלוקח.
ויש בזה נ״מ בנוגע לנכרי דהלווה לישראל ברבית. דאם הנכרי מוכר השט״ח לישראל אחר, יוצא משיטת הראב״ד דמותר לישראל הקונה לגבות החוב עם הרבית מהלוה, כי ע״פ דין הנכרי גובה את החוב.נ ולהיפך, אם יש תנאי של רבית בחוב בין שני ישראלים והמלוה מוכר השט״ח לנכרי, עדיין אסור ללוה לשלם הרבית לנכרי הקונה, כי ע״פ דין עדיין נחשב דהמלוה הישראל גובה את החוב. ועוד נראה דיש נ״מ בזה בענין חלות שם תובע לשבועת מודה ומקצת, דלפי הראב״ד המלוה עדיין יכול לחייב הלוה לישבע כי הוא נשאר הגובה ע״פ דין. וצ״ע אם הקונה נחשב כמספיק בע״ד כדי לחייב שבועה בתביעתו.ס
וכל זה אמור לגבי מכירת שט״ח. אבל בשבח נעורים לאביה, אפילו אם נאמר דהממון עובר דרך הבת להאב, מ״מ האב נחשב כעיקר בעל התשלומין והגובה ע״פ דין ולכן היא אינה יכולה למחול. והשתא דאתית להכי י״ל דגם לפי הרמב״ם דבאונס ומפתה הבת נחשבת כבעל הדבר ויש לה שם תובע כדי לחייבו בשבועת מודה במקצת, אעפ״כ האב נחשב כהגובה ע״פ דין. וא״כ יוצא דגם האב יכול לחייב הבועל בשבועה בטענתו דהרי אע״פ דהוא אינו בעל דבר כמו הבת, עכ״ז דהרי יש לו חלות שם גובה.
ועוד נראה דאפילו לפי הרמב״ם לעיל דהבת נחשבת כבעל דבר ויש לה חלות שם תובע כדי לחייב שבועת מודה במקצת, כל זה בנוסף להאב כי הוא זוכה בכסף בעצמו והוא הוי עיקר הבעל דבר יותר מהבת.ע
ו) בגדר מפותה וזונה
כתב הרמב״ם (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלט״ו) וז״ל מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת או עד שמת האב הרי הארבעה דברים או השלשה שלה, עמדה בדין ותבעה אותו ואחר כך בגרה או נשאת הרי הן של אב ואם מת האב אחר עמידתה בדין הרי הן של אחין שהן יורשי האב מעת שעמדה בדין זכה בהן האב עכ״ל. ולכאורה מקור פסק הרמב״ם הוא המשנה בכתובות ריש פרק ד׳ (מא:), וז״ל נערה שנתפתתה בושתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסה, עמדה בדין עד שלא מת האב הרי הן של אב, מת האב הרי הן של אחין, לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב, הרי הן של עצמה עכ״ל. ולכאורה כל דברי הרמב״ם כלולים במשנה. אולם הראב״ד השיג על הרמב״ם, וז״ל א״א השלשה במפותה אם מת האב למה וכי יורשת אביה היא עכ״ל. משמע דהראב״ד נקט דהיא אינה גובה הג׳ דברים דמפותה לאחר מיתת האב. ועיי״ש בכס״מ דהעיר דהרמב״ם רק הביא דברי המשנה ואין מקום להקשות על פסקו, וקושיית הראב״ד צ״ע.
ועיין במשל״מ דביאר כוונת הראב״ד על פי המשנה בכתובות (כתובות מ.) דאע״פ דלגבי יתומה הקנס ראוי להיות שלה כי אין לה אב, אם היא נתפתית אין לה כלום דהרי מדעתה נעשתה. על פי זה הר״ן (טו. בדפי הרי״ף ד״ה הרי הן) הביא דעה דהדין במשנה ריש פרק ד׳ דבמת האב ואח״כ עמדה בדין דקנסה לעצמה, קאי רק על אנוסה אבל לגבי מפותה היא לא מקבלת כלום דאחולי מחלה. וזוהי כוונת הראב״ד, דבהיכי תמצא של מפותה, אם מת האב לפני העמדה בדין המפתה פטור מלשלם דהא מחלה.
ולכאורה יש לתרץ דהרמב״ם מודה דמפותה בגיל הנערות מוחלת ואינה זוכה בתשלומין כשמת האב. ופסק הרמב״ם דמפותה זוכה בתשלומין כשמת האב איירי רק במפותה קטנה דאינה יכולה למחול. ובאמת ככה פסקו התוס׳ (כתובות מב. ד״ה לאביה) דאין מחילה במפותה קטנה ולכן כשמת אביה לפני העמדה בדין היא זוכה בתשלומין. אבל נראה דאי אפשר לומר כן בשיטת הרמב״ם דהרי משמע להדיא מדבריו (פרק ב מהלכות נערה בתולה הל״י-יא) דיש מחילה בקטנה מפותה דראויה לזכות בהקנס, וז״ל כל בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם ואם היתה אנוסה יש לה צער וכל בת שאין לה קנס כך אין לה לא בושת ולא פגם אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחרשת, כיצד האונס את הבוגרת ואת הממאנת אע״פ שאין להן קנס יש להן בושת ופגם וצער, והאונס שוטה או חרשת משלם צער בלבד, אבל המפתה את כולן פטור מכלום עכ״ל. מבואר דלגבי קטנה הממאנת דהמאנס אותה חייב בבושת ופגם, אבל המפתה אותה פטור לגמרי. ונראה דהמפתה פטור מטעם מחילתה.פ ואם הרמב״ם חולק על תוס׳ וסובר דיש מחילה לקטנה מפותה, אזי הדרא קושיית הראב״ד לדוכתא, למה פסק הרמב״ם דאם מת האב לפני העמדה בדין שהמפותה זוכה בתשלומין.
ונראה לתרץ דיש לרמב״ם שיטה אחרת בנידון, דהא דקטנה ונערה המפותות אינן זוכות בקנס אינו מטעם מחילה אלא מדין אחר. דעיין בדבריו (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלי״ז), וז״ל אני אומר שזה שנ׳ בתורה אל תחלל את בתך להזנותה, שלא יאמר האב הואיל ולא חייבה תורה מפתה ואונס אלא שיתן ממון לאב הריני שוכר בתי הבתולה לזה לבוא עליה בכל ממון שארצה או אניח זה לבוא עליה בחנם שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה לכך נאמר אל תחלל את בתך להזנותה, שזה שחייבה תורה לאונס ולמפתה ממון לא מלקות בשאירע הדבר מקרה שלא מדעת אביה ולא הכינה עצמה לכך שדבר זה אינו הווה תמיד ואינו מצוי אבל אם הניח זה בתו הבתולה מוכנת לכל מי שיבוא עליה גורם שתמלא הארץ זמה ונמצא האב נושא בתו והאח נושא אחותו שאם תתעבר ותלד לא יודע בן מי הוא, והמכין בתו לכך הרי היא קדשה ולוקה הבועל והנבעלת משום לא תהיה קדשה ואין קונסין אותו שלא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה, ואיסור קדשה אחד הוא בין בבתולה בין בבעולה ולפיכך אמרו חכמים שהיוצא עליה שם רע בילדותה אין לה קנס כמו שבארנו שהרי זו בחזקת שהפקירה עצמה לדבר זה ברצונה עכ״ל. הרמב״ם חילק בין אונס ומפתה של דרך מקרה דחייב בקנס, לבין האיסור זונה דחל כשהיא מוכנת לכך בין מדעת אביה בין מדעתה שאין הבועל חייב בקנס. והנה מתחילת דברי הרמב״ם משמע דכשהיא מוכנת לכך הבועל פטור מקנס מטעם מחילת אביה או מחילתה – ״שיש לאדם למחול וליתן ממונו לכל מי שירצה״. אמנם מסוף דברי הרמב״ם נראה להדיא דהפטור אינו מטעם מחילה דעלמא, אלא דהמצב של הכנה ודעת לביאה אינו בכלל פרשת הקנס מעיקרא, דהיינו דפרשת קנס שייך רק לביאה במקרה ובלי דעת והכנה. דהרי כתב הרמב״ם, וז״ל שלא חייבה תורה קנס אלא לאונס ומפתה אבל זו שהכינה עצמה לכך בין מדעתה בין מדעת אביה הרי זו קדשה עכ״ל.
ולפי״ז מובן למה אם מת האב המפותה זוכה בקנס במקום האב, ואילו אם היא נבעלת ברצון לאחר מיתת האב דהיא אינה זוכה בקנס. דאם הפטור במפותה חל מדין מחילה, אזי אין טעם לחלק בין המקרים. אבל באמת הרמב״ם סובר דאין הפטור חל מדין מחילה אלא בהגדרת מעשה הביאה כנ״ל. ולכן, כשהאב בחיים אנו הולכים בתר דעתו, דהיינו דאם הוא הכין וידע על הביאה אין חיוב קנס. וכשהאב מת והיא עומדת ברשות עצמה בשעת ביאה אנו הולכים בתר דעתה, דהיינו דאם היא הכינה עצמה לכך חסר המחייב של הקנס. ויוצא מזה, דהמפתה ממאנת אין לה תשלומין בכלל כי היא עומדת ברשות עצמה ונבעלה מדעתה. אבל בנערה דנתפתתה בחיי האב, והאב מת לפני העמדה בדין, אזי הגדרת הביאה הולכת בתר דעת האב דלא ידע ולא הכין לה לביאה זו. ולכן היא מוגדרת כמפותה בדרך מקרה ויש חיוב קנס לאב דעובר ממנו לבת אחרי מיתת האב. אולם הראב״ד חולק הרמב״ם ונקט דכל מפותה מוחלת על התשלומין, ולכן הקשה דגם אם היא נבעלה בחיי האב ואח״כ מת היא אינה זוכה בתשלומין דהא מחלה.
ז) בגדר בושת פגם וקנס
איתא ברמב״ם (פרק ד מהלכות חובל ומזיק הלי״ד) וז״ל החובל בבת קטנה של אחרים, אם נזק הפוחת אותה מכספה הוא הרי הוא של אב וכן שבתה של אב שהרי מעשה ידיה וכסף מכירתה של אביה הוא, אבל צער ובושת וריפוי הרי הוא שלה וכן נזק שאינו פוחת אותה מכספה הרי הוא שלה, וכן החובל בבתו משלם לה צער ורפוי ובושת עכ״ל. פסק הרמב״ם הוא ע״פ מסקנת הגמרא (בבא קמא פז.-פז:) דהאב אינו זוכה בכל דמי חבלה מדין שבח נעורים לאביה, אלא הוא זוכה בההפסדים שהחבלה גרמה לו כמו שבת ונזק הפוחת אותה מכספה אם הוא רוצה למוכרה. ויש להקשות לפי זה למה בהיכי תמצא של אונס ומפתה פסק הרמב״ם דהאב זוכה לא רק בקנס אלא גם בבושת ופגם במפותה וגם בצער באנוסה, וז״ל שלשה דברים של מפתה וארבעה של אונס הרי הן של אב שכל שבח נעורים לאב, ואם אין לה אב הרי הן של עצמה עכ״ל. וצ״ע מאי שנא הפגם בושת וצער של אונס ומפתה שהולכין לאב, מדמי חבלה בעלמא כשאדם חובל בבת אחרים דאינו הולך לאביה.
ובאמת מצינו שיטות בראשונים דהשוו בין דמי החבלה בבת דעלמא לבין דמי החבלה דאונס ומפתה. דהרי לגבי צער, מצינו שיטת הראב״ד דהנערה הנאנסה זוכה בצער ולא האב. ולפי זה אין הבדל בין צער דחבלה לבין צער דאונס, דבנערה שניהם משתלמים לנערה ולא לאב. אמנם רוב הראשונים נקטו ע״פ המשנה ריש פרק ד׳ דכתובות (מא:) דהאב זוכה בצער דבתו אנוסה. דאיתא במשנה וז״ל נערה שנתפתתה, בושתה ופגמה וקנסה של אביה, והצער בתפוסה עכ״ל, ומשמע דכמו דבושת ופגם הולכים לאביה גם הצער בתפוסה הולך לאביה. ולפי״ז יש להקשות על הראשונים האלו, מאי שנא הצער דנערה דעלמא דהיא גובה בעצמה לבין הצער דאונס דמשתלם לאב.צ
ואף לגבי הבושת מצינו מחלוקת בין הראשונים האם להשוות דמי הבושת דחבלה בעלמא לבין הבושת דאונס ומפתה. דהרי הרמב״ן (מלחמות ה׳ ב״ק לא: בדפי הרי״ף) הביא את דברי הבע״מ דפסק דתשלומי בושת של חבלה בעלמא לאביה כמו הבושת דאונס ומפתה.ק אמנם הרמב״ן עצמו דחה את זה והוכיח מהגמרא דבושת דעלמא משתלם לנערה עצמה ולא להאב. וכן פסק הרמב״ם להדיא (מובא לעיל) דיש הבדל בין בושת פגם וצער דאנוסה ומפותה לבין תשלומי חבלה דעלמא דנערה.
ומוכח דלפי הרמב״ם ועוד ראשונים יש דין מיוחד בתשלומי חבלה באונס ומפתה דהם תלויים בדין של הקנס, דמי שזוכה בקנס ג״כ זוכה בתשלומי בושת פגם וצער. והחידוש הזה מבואר מדברי תוס׳ (כתובות מא: ד״ה לא הספיקה) דדייקו מהמשנה דכשמת האב לפני העמדה בדין, דהנערה עצמה - ולא האחים היורשים - זוכה לא רק בקנס אלא גם בבושת ופגם. והתוס׳ לעיל (לח: ד״ה יש בגר) הסבירו דאע״פ דבושת ופגם דינם כממון ולא כקנס, עדיין הנערה זוכה בהם ולא יורשי האב, וז״ל דלענין זה ודאי איתקוש בושת ופגם לקנס דכתיב תחת אשר ענה מכלל דאיכא בושת ופגם דלמי שזה ניתן זה ניתן וכו׳ עכ״ל.ר וגם הרמב״ם פסק כהתוס׳, דכמו שהבת זוכה בקנס כשמת האב קודם העמדה בדין היא ג״כ זוכה בבושת ופגם, וז״ל מפותה או אנוסה שלא תבעה עד שבגרה או עד שנשאת או עד שמת האב הרי הארבעה דברים או השלשה שלה, עמדה בדין ותבעה אותו ואחר כך בגרה או נשאת הרי הן של אב ואם מת האב אחר עמידתה בדין הרי הן של אחין שהן יורשי האב מעת שעמדה בדין זכה בהן האב עכ״ל. ומוכח דיש קשר בין הבושת ופגם לבין הקנס ומי דזוכה בקנס גם זוכה בבושת ופגם.ש
אלא דיש להסתפק עד כמה דיני הקנס חלין על הבושת והפגם. למשל, מהו הדין אם הבועל מודה במעשה האונס ונפטר בכך מחיוב הקנס אבל עדיין חייב בבושת פגם וצער לאב, ואז מת האב לפני העמדה בדין. דבדרך כלל לפי הרמב״ם והתוס׳ תשלומי החבלה הולכים לבת אחרי מיתת האב כמו הקנס. ויש להסתפק האם אמרינן דגם הכא מכיון דהקנס היה ראוי ללכת לבת אם הבועל לא הודה, א״כ גם אחרי הודאת הבועל עדיין תשלומי חבלה הם לבת, או״ד הגזה״כ דהבת זוכה בתשלומי חבלה ולא האחים היורשים חלה רק כשהבועל חייב בקנס. וא״כ במקרה דידן כשאין קנס, אזי האחים יירשו את תשלומי החבלה.
ח) יסוד דין שבח נעורים לאביה גמ׳. ואלא הא דאמר רב הונא אמר רב וכו׳ וכ״ת נילף מבושת ופגם, שאני בושת ופגם, דאבוה שייך בגוייהו.
מסקנת הגמרא בסוגיין משמע דהדרשא ד״שבח נעורים לאביה״ שייך רק לנדרים, וצריך לימודים אחרים לשאר זכויות של האב בבתו נערה. אולם מהגמרא בבבא קמא (פז.) משמע דהדין דשבח נעורים לאביה כולל כל ממון שהאב מקבל בעד בתו, וז״ל בעא מיניה רבי אלעזר מרב החובל בבת קטנה של אחרים חבלה למי, מי אמרינן כיון דאקני ליה רחמנא שבח נעורים לאב, חבלה נמי דאבוה הוי, מאי טעמא דהא אפחתה מכספה, או דילמא שבח נעורים הוא דאקני ליה רחמנא, דאי בעי לממסר לה למוכה שחין מצי מסר, אבל חבלה כיון דאי בעי מתחבל בה לא מצי חביל לא קנייה ליה רחמנא אמר ליה לא זכתה התורה לאב אלא שבח נעורים בלבד עכ״ל. רש״י (פז. ד״ה שבח נעורים) פירש את הגמרא דזכיית האב בכסף קידושי בתו הוי מדין שבח נעורים, וז״ל שבח נעורים לאב - דכתיב בנעוריה בית אביה כל שבח נעורים לאביה אפי׳ כסף קדושין שלו עכ״ל. אבל התוס׳ שם (ד״ה כיון דאקני) הקשו על רש״י דזה נגד מסקנת הגמרא דידן בקידושין דהלימוד דבנעוריה בית אביה הוא רק לענין להפרת נדרים בלבד. ולכן תוס׳ פירשו דהמלים ״שבח נעורים לאביה״ בגמ׳ ב״ק לאו דוקא הם, וז״ל ונראה דבכל דוכתי דנקיט שבח נעורים לסימנא בעלמא נקטיה ולא משום דמפיק מבנעוריה עכ״ל. נמצא דנחלקו רש״י ותוס׳ בב״ק האם זכיית האב בכסף קידושי בתו הוי מדין שבח נעורים. ועיין ברמב״ם (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלי״ד) דס״ל כשיטת רש״י דשבח נעורים אינו מוגבל לנדרים בלבד, וז״ל שלשה דברים של מפתה וארבעה של אונס הרי הן של אב שכל שבח נעורים לאב, ואם אין לה אב הרי הן של עצמה עכ״ל. ומבואר בדבריו דהאב זוכה בבושת פגם וצער מדין שבח נעורים לאביה. ולכאורה צ״ע על רש״י והרמב״ם קושיית התוס׳, דהרי בסוגיא דידן בקידושין משמע דשבח נעורים מוגבל לנדרים בלבד.
ונראה לפרש דרש״י ורמב״ם אזלי לשיטתם. דלעיל (בענין שבח נעורים אות א׳) ביארנו דלפי רש״י קושיית הגמ׳ ״תקדיש איהי נפשה ושקיל כספה״ פירושו, דאין להאב הכח לקדש בתו נערה כלל. ואז הגמ׳ רצתה להוכיח דיש לו הכח לקדש מזה דהוא זוכה בהכסף קידושין מדין שבח נעורים לאביה. ולפי זה, כשהגמ׳ דחתה את הלימוד משבח נעורים, אנו חוזרים לנקודת ההתחלה דאין להאב הכח לקדש את בתו נערה בכלל. ובהמשך השקלא וטריא כשהגמרא רצתה ללמוד דכסף קידושיה להאב מנדרים, או מקנסא או מבושת ופגם, אין הפשט דבכל פעם יש לימוד חדש מזכות האב הפרטי לזכויותיו בקידושין. אלא הביאור הוא דמהזכויות הפרטיות האלו, הגמ׳ רצתה להוכיח דיש כלל דשבח נעורים לאביה, דהיינו דכשיש להאב בעלות בענין מסויים בבתו הוא זוכה בהכסף. למשל, הדין דהאב זוכה בבושת ופגם מוכיח דיש להאב בעלות מסויימת לענין זה בבתו, ולכן הדין דבושת ופגם נכלל בהכלל דשבח נעורים לאביה. והגמ׳ רצתה ללמוד דהכלל הזה שייך גם לכסף קידושין, דהיינו דכמו שהאב זוכה בבושת ופגם מכיון דיש לו בעלות מסויימת בבתו לענין זה, כמו״כ ראוי שהאב יקבל את כסף הקידושין כי יש לו בעלות בבתו נערה לענין זה. ולפי״ז נראה דכל פעם שהגמ׳ דוחה דאין ללמוד מהדינים האלו לכסף קידושין, אזי אין מקור בכלל שיש להאב בעלות על קידושי בתו נערה, ולכן קידושין אינו נכלל בהדין דשבח נעורים לאביה. לפי זה, אחרי שיש לנו הלימוד מ״ויצאה חנם אין כסף״ דהאב זוכה בכסף קידושין דבתו נערה, ואנו לומדים מזה דיש לו כח לקדש בתו (כמבואר לעיל), מוכח דיש להאב בעלות על קידושי בתו נערה. וא״כ בשלב הזה אפשר לחזור ולומר דכסף קידושין הוא כמו שאר הלימודים הפרטיים המלמדים דיש להאב בעלות בענין מסויים, וכל דינים האלו נכללים בהדין דשבח נעורים לאביה. ולפי״ז שפיר כתבו רש״י והרמב״ם דבמסקנת הגמרא כל הזכויות האלו נכללים בכלל אחד דשבח נעורים לאביה – דאם יש להאב בעלות לענין מסויים הוא זוכה בכסף.
אמנם אי אפשר לפרש הכי לשיטת התוס׳. דהרי התוס׳ פירשו דגם בהו״א הגמרא ידעה דיש כח להאב לקדש את בתו כשהיא נערה, והגמ׳ רק נסתפקה במי זוכה בכסף כשהיא מקדשת את עצמה. ומבואר לפי״ז דבכל השקלא וטריא הגמ׳ נקטה דיש להאב בעלות ושייכות בקידושי בתו נערה, ועדיין הגמ׳ דוחה את הלימודים דהוא זוכה בכסף משבח נעורים. וא״כ, תוס׳ אינם יכולים ללמוד דבמסקנת הגמרא אנו חוזרים לכלל דשבח נעורים לאביה, כי הגמרא ידעה מכבר דיש להאב בעלות בענין קידושי בתו ונערה ועדיין קס״ד הגמ׳ דאעפ״כ הוא אינו זוכה בכסף. אלא, יוצא דלפי התוס׳, הא דהאב זוכה בכסף קידושין אינו מדין בעלותו על הקידושין כדי לומר דהוא נכלל בדין הכללי של שבח נעורים, אלא האב זוכה בכסף קידושין מדין אחר בפנ״ע.
אולם לכאורה יש להקשות על הרמב״ם דמשמע מדבריו דגם מציאת בתו נערה נכללת בכלל הזה דשבח נעורים לאביה מדאורייתא. דאיתא במשנה (כתובות מו:) וז״ל האב זכאי בבתו בקדושיה בכסף בשטר ובביאה וזכאי במציאתה ובמעשה ידיה ובהפרת נדריה וכו׳ עכ״ל. ועיין בפירוש המשניות להרמב״ם דהוא כולל כל הדינים האלו בכלל אחד דאורייתא, וז״ל דברים אלו שהאב זכאי בהן כל זמן שבתו נערה לפי שאמר ה׳ בנעוריה בית אביה ובא בקבלה כל שבח נעורים לאביה עכ״ל. ומשמע מזה להדיא כמו שביארנו, דכל הלימודים הפרטיים נכללים בכלל אחד דאם יש להאב בעלות בענין מסויים אזי הוא גם זוכה בכסף. אמנם לכאורה קשה לומר הכלל הזה בנוגע למציאת בתו נערה דהרי איתא בהדיא בגמרא (כתובות מז.) דהוא מדרבנן מדין איבה.ת וצ״ע.
ובסיכום נראה דיש ג׳ שיטות לגבי הגדר דשבח נעורים: א) פשטות הגמ׳ דהדין הזה שייך רק בהפרת נדרים ושבח נעריה לאביה הוי דין פרטי בנדרים בלבד. ב) שיטת הרמב״ם דשבח נערים הוי דין כללי ושייך גם למציאה. ג) שיטה אמצעית דשבח נעורים הוי דין כללי ושייך גם לכסף קידושין אבל אינו כולל את הדין דהאב זכאי במציאתה. וצ״ע במה נחלקו הרמב״ם והשיטה האמצעית לגבי שבח נעורים במציאה.
ונראה לבאר דנחלקו הרמב״ם והשיטת האמצעית לגבי הגדר דהכלל דשבח נעוריה לאביה. דאם שבח נעורים הוי דין כללי דשייך לקידושיה וכו׳ אבל עדיין אינו שייך למציאה, י״ל דאין שבח נעורים דין בממון דכל מה דקנה הבת קנה האב, אלא דהוא שייך רק היכא דיש להאב זכויות בה לאותו דבר. למשל, מכיון דבידו לקדשה למי שהוא רוצה, הדין דשבח נעורים מלמד דהוא זוכה בכסף קידושין. אבל לגבי מציאה דאין להאב זכות לשלח אותה למצוא אבידות אזי הדין דשבח נעורים אינו מורה דהאב זכאי במציאתה, ולכן מבואר בגמ׳ דהוא דין דרבנן. אבל הרמב״ם סובר דגם מציאות הבת נכללים ביסוד דאורייתא דשבח נערים לאביה, כי שבח נעורים הוי דין כללי דכל ממון דהבת זוכה בה עובר לאביה בדומה לדין דמה שקנה עבד קנה רבו.
ע״כ ענין שבח נעורים לאביהרשימות שיעורים שנאמרו על ידי הרב יוסף דב הלוי סולוביצ'יק זצ"ל, נערכו על ידי הרב צבי יוסף רייכמן והרב יוסף צבי ברונשטיין
הערות
א ואולי סברת ההו״א היתה דהאב פועל כשליח של הבת שהיא הבעלים של הקידושין ומשו״ה כסף הקידושין שלה. והגמ׳ דחתה דזה אינו כי אדרבה האב הוי הבעלים על קידושי בתו.
ב עיין בתוס׳ הרא״ש (ג: ד״ה וכ״ת נילף מינה) דלפי הפירוש הזה בגמרא צ״ל דסוגייתנו אזיל לפי שיטת ריש לקיש (מג:) דהנערה יכולה לקדש את עצמה. אבל לפי ר׳ יוחנן הנערה אינה יכולה לקדש את עצמה כלל וא״כ אין מקום לקושיית הגמ׳.
ג עיין בריטב״א (ד: ד״ה ואצטריך) דנקט בשיטת ריש לקיש דהאב זוכה בכסף אע״פ שהיא מקבלת קידושיה, וז״ל וריש לקיש דאמר התם דבין היא בין אביה מקבלין קדושיה סבירא ליה דלעולם יש לה יד לנערה לקבל קדושיה וממונא דקידושין הוא דזכי לה רחמנא לאב מדידה כי היכי דזכי ליה נמי מעשה ידיה עכ״ל. אמנם עיין בתוס׳ (ג: ד״ה האב זכאי) והתוס׳ רא״ש (ג: ד״ה האב זכאי) דנחלקו אם המשנה רק איירי בכח של האב לקדש בתו או גם בזכיית כסף הקידושין.
ד וע״ע בזה בשיעורים לקמן (יט. ד״ה אמר רבא אמר רב נחמן אומר אדם לבתו קטנה צאי וקבלי קידושיך, אות ג׳).
ה ולכאורה זה גם כוונת הכס״מ (שם) בביאור דברי הרמב״ם וז״ל ואני אומר שאע״פ שהתשלומין אינם שלה מאחר שמה שזוכה בהם האב הוא על ידה שפיר מקריא תובע ומפורש במשנה ר״פ נערה (כתובות דף מא:) שאפילו כשאביה קיים היא העומדת בדין עכ״ל.
ו ועיין ברשימות שיעורים למסכת שבועות (לט: בענין טענו חטין והודה לו בשעורין אות א׳).
ז כך ביאר הגר״ח זצ״ל (הלכות נערה בתולה שם) את המחלקות בתחילת דבריו, וז״ל דהרמב״ם הרי סובר דהואיל שזכות האב הוא ע״י הבת ע״כ הוי מודה במקצת, והראב״ד הרי סובר דאין כאן דין תביעה ולא דין מודה במקצת הואיל והם בעלים מחולקים האב והבת, ומשום דאזלינן רק בתר חלות חובת התשלומין, ולא איכפת לנו בזה שבעיקר המחייב חדא הוא ושגם זכית האב הוא רק ע״י הבת עכ״ל.
ח עיין ברשימות שיעורים לב״ק (עב. בתוד״ה סיפא). ויל״ע מהו הדין לראב״ד אם האב והבת באו ביחד לבי״ד לטעון, האם זה יחייב שבועת מודה במקצת.
ט וע״ע ברשימות שיעורים לב״ק (טו: בענין תפיסה בקנס) דרבינו זצ״ל האריך בענין הזה. והשווה לדברי הקובץ שיעורים (חלק ב סימן יג).
י ועיין לעיל באות ב׳ דרבינו זצ״ל הוכיח מדברי הרמב״ם דהבת הוי הבעל דבר לגבי בושת ופגם. ויוצא מזה דהרמב״ם נקט דגם בקנס דאונס ומפתה וגם בבושת ופגם דאונס ומפתה עיקר החיוב הוא לשלם לבת.
כ וע״ע ברשימות שיעורים לב״ק (עב. ד״ה תוס׳ ד״ה סיפא).
ל ויש להעיר ממה דחידש רבינו זצ״ל לקמן (אות ז׳) דיש חלות מיוחדת לדמי בושת ופגם במקום קנס דהתורה הקישה הבושת והפגם לקנס. וגם יש להעיר דהגר״ח זצ״ל (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלי״ג) ביאר בדעת הראב״ד דהאב זוכה בבושת ופגם ישיר מהבועל והקנס הוא רק זוכה מבתו עיי״ש בדבריו.
מ איתא במשנה (כתובות מא:) וז״ל לא הספיקה לעמוד בדין עד שמת האב הרי הן של עצמה עכ״ל. ועיין ברשב״א (כתובות מא: ד״ה לא הספיקה) דהביא שתי דעות אם זה שייך לאנוסה ומפותה או רק לגבי אנוסה כי המפותה כבר עשתה מדעתה ומחלה. והרשב״א ביאר דגם הצד הראשון מודה דהיא מוחלת אבל המחילה לא מהני וז״ל סבורים לומר דכיון דבשעה ראשונה לא היה שלה אלא דאב ולא ניתן למחילה בשעתו אף לאחר מכאן אינו נפטר דמעתה מי פטרו עכ״ל. מבואר דלשתי הדעות בראשונים יש מחילה של הבת במפותה אבל זה לא מונע האב מלגבות, ורק נחלקו אם זה מונע אותה מלגבות אם הזכות גבייה עובר מאביה אליה. ועיין במשנה למלך (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלט״ו) דס״ל דנחלקו הרמב״ם והראב״ד בשאלה הזאת.
נ עיין בריטב״א (בבא מציעא עב. ד״ה ת״ר ישראל) דמביא שתי דעות בנידון.
ס עיין בזה ברשימות שיעורים לשבועות ח״ב (עמוד רמד) ובשעורים לזכר אבא מרי ז״ל חלק א (הוצאת מוסד הרב קוק, עמוד שב).
ע ואולי נ״מ דאם מכחישה את האב בטענותיו דאזלינן בתר האב ולא בתר הבת.
פ המשל״מ (פרק ב מהלכות נערה בתולה הלי״ג) נסתפק בשאלת מחילת קטנה מפותה. ועיין באו״ש (פרק ב מהלכות נערה בתולה הל״י) דדייק בשיטת הרמב״ם כמו רבינו זצ״ל כאן דקטנה מפותה מוחלת. אבל עיין במנחת חינוך (מצוה סא) דהביא מהרמב״ם (פרק י מהלכות מלכים הל״ג) דמשמע דאין מחילה בקטנה מפותה, ועיין בקהלות יעקב כתובות (סימן לט) ביישוב הסתירה בדברי הרמב״ם.
צ עיין ברש״י (שם ד״ה והצער) וז״ל והצער נמי לאביה באנוסה עכ״ל. הרמב״ן, הרשב״א והריטב״א (שם ד״ה והצער) הסבירו דצער דחבלה בעלמא לא משתלם לאביה כמו שעולה ממסקנת הסוגיא בב״ק (פז.-פז:), ושאני צער דאונס דנחשב בידו דהאב לצערה כי הוא יכול למוסרה למי שהוא רוצה לביאת קידושין.
ק עיין ברמ״ה (מובא בשטמ״ק ב״ק פז: ד״ה וזה לשון הרמ״ה בפרטיו) דגם פסק דבושת של חבלה בעלמא משתלם לאביה.
ר אבל עיין בדברי הרמב״ן (שם על המשנה) דחולק על תוס׳ וסובר דמכיון דהבושת ופגם דינם כממון ולא כקנס, האחים היורשים זוכים בהם כשמת האב.
ש לכאורה יש להוכיח דיש חלות מיוחדת לבושת ופגם דאונס ומפתה מדברי הרמב״ם (פרק ב מהלכות נערה בתולה הל״ט-הל״י) וז״ל כבר הודענו הבנות שאין להן קנס ועשר הן, הבוגרת, והממאנת, והמגורשת, והאילונית, והשוטה, והחרשת, והגיורת, והשבויה, והמשוחררת, והיוצא עליה שם רע, ושאר הבנות יש להן קנס, כל בת שיש לה קנס יש לה בושת ופגם ואם היתה אנוסה יש לה צער וכל בת שאין לה קנס כך אין לה לא בושת ולא פגם אם נתפתתה וכן אם נאנסה חוץ מבוגרת וממאנת ושוטה וחרשת עכ״ל. ברוב המקרים הרמב״ם חיבר בין החיוב קנס לחיוב בושת ופגם. עיין בכס״מ (שם הלכה י) דהביא מדברי הטור וז״ל איני מבין דבריו דמה תלוי צער ובשת ופגם בקנס דאע״פ שאין להן קנס למה לא יהא להן שאר הדברים, ובאמת גם בעיני יפלא וצריך עיון עכ״ל. ואולי אפשר לבאר ע״פ יסוד דרבינו זצ״ל דיש חלות מיוחדת לתשלומי חבלה דביאת קנס ויש קשר הדוק בין חיוב דקנס לבין חיובי הבושת והפגם.
ת השיטה הזאת גם עולה מפירוש המשניות בבא מציעא (פרק א משנה ה). דאיתא במשנה שם וז״ל מציאת בנו ובתו הקטנים מציאת עבדו ושפחתו הכנענים מציאת אשתו הרי אלו שלו מציאת בנו ובתו הגדולים מציאת עבדו ושפחתו העברים מציאת אשתו שגרשה אף על פי שלא נתן כתובתה הרי אלו שלהן עכ״ל. והרמב״ם (שם) פירש וז״ל אבל הבת כל זמן שהיא נערה מציאתה של אביה ואפילו לא היתה סומכת של שלחנו, ואפילו היתה מכורה כלומר שמכרה לאמה מציאתה של אביה לפי שכל שבח נעורים לאב כמו שנתבאר בפרק הרביעי דכתובות עכ״ל. ומשמע להדיא דהאב זוכה במציאת בתו נערה מדאורייתא. וגם רש״י מפרש ככה – עיין בדבריו בב״מ (יב. ד״ה מציאת) וז״ל בתו הקטנה בכתובות (מו:) ילפינן לה מקראי, דקטנה ואף נערה כל שבח נעוריה לאביה עכ״ל. והשטמ״ק ב״מ (שם ד״ה מציאת) העיר דרש״י והרמב״ם סוברים דשבח נעורים לאביה כולל מציאת בתו נערה. וע״ע בפירוש רש״י לנדה (מז. ד״ה בזו ובזו) .
הערות
Gemara
Peirush